והן בכלל נבנות על
ההריסות של מה שהיה, ניסיון לתקן ולשפץ את מה שאפשר, להרוס את מה שלא ניתן לתיקון,
ולבנות מחדש.
כמובן שלקחתי לי
עזרה, אחרת מראש ידעתי, לא הייתי יכולה.
והעזרה עזרה.
הוא עדיין שם או כאן לצורך העניין,
עוזר, תומך, מפרגן, נותן גב וכתף, וכשצריך גם נותן בראש. כי כזה הוא האדון.
לא ידעתי שהוא
יצטרך לעבוד קשה כל כך כשביקשתי את עזרתו. בעצם לא ידעתי שום דבר.
ובעידודו
ובתמיכתו, בלעדיו לא הייתי מצליחה שוב לעלות במדרון.
ומלמטה כל כך,
הצעדים הראשונים כל קשים קשים, וקטנים ואיטיים.
והמכשולים שאני
נתקלת בהם, מתסכלים.
שנים של הזנחה
עצמית למענם של אחרים, שנים ששמתי את הטיפול בעצמי מאחור. אפילו בניירת שלי, מי
פתח מעטפות של ביטוחי המנהלים שלי? מי ספר וראה שיש לי ארבעה או חמישה ביטוחי
מנהלים, ועוד קרן פנסיה אחת? ועם כפל תשלןומים שלא יחזרו אליי? מי הסתכל בדוחות של הבנקים או כרטיסי אשראי? מי חישב
חשבונות? טיפלתי בניירת של מישהו אחר, ולשם כך הפסקתי לטפל בשלי. ואחר כך הפסקתי
לטפל בכלל. אבל במקומו באו אחרים שבהם טיפלתי. ואת עצמי הזנחתי.
והמצב הדרדר והלך.
כועסת על עצמי?
כן, בוודאי, ואני
יודעת שאין שום דבר מועיל בכך.
יושבת מול המסך
ופשוט בוכה.
גם בכך אין שום
דבר מועיל. כן, אני יודעת.
אבל אני פשוט
בנקודה עייפה ואין לי כוחות להרים את עצמי ולגרום לעצמי לחייך לזקוף כתפיים ולעודד
את עצמי.
אני עייפה.
יש לכך כמה גורמים
מוצדקים,
הברונכיט לא עברה
לגמרי, כך אמר הרופא, ודחף לי תרופות נוספות לעוד חודש. לנקות את הריאות משאריות
הדלקת, הגרון הסתום, והסינוסים המלאיםף כך הוא אמר.
בטווח הקצר הכדורים
לא עושים לי טוב. מרדימים אותי, משעילים אותי (נו טוב, גורמים לי להשתעל) ואני
מעוכה למדי. השיעול קורע אותי. בטווח הארוך- אני יודעת שזה עוזר לי לנקות את הריאות.
אבל כרגע אני תשושה מהכל.
עייפה גם מלהתרוצץ
ולעבוד בשתיים וחצי עבודות, על מנת להשלים הכנסה, ולנקות קצת התחייבויות.
עייפה מלרדוף אחרי
סוכן הביטוח וחברות הביטוח ולהתקל בחומות של בירוקרטיה מתסכלות.
עייפה מלנהל, לטפל
ולדאוג לרווחתם של אחרים.
התעייפתי.
נמאס לי.
רוצה להיות קטנה.
להתכרבל בתוך עצמי
לשכוח מהכל ושיטפלו בי.
***
יהיה מי שיקרא את
הפוסט הזה וידאג, יהיה מי שיגיב, יהיה מי שישאל.זה יהיה בכל הערוצים המוכרים האפשריים. אני יודעת.
אבל לכל אדם יש נקודות
שבהם הוא נשבר ומוציא החוצה את הכאבים שלו בצורה כזו או אחרת.
זו הדרך שלי.
אין מה לדאוג.
מחר יהיה יום חדש
מלא חיוך.
בעצם למה מחר, כמו
שאני מכירה את עצמי בעוד שעה שעתיים, אני רק צריכה לאכול כמה פחמימות...
ומי
אני מול כל השאר (את זה דווקא, בימים האחרונים, קצת קשה לי לזכור משום מה).
סידרי
עדיפויות זה נקרא.
יותר
לא אעזור לכן לבחור מסעדה, ובטח שלא אברר אם צריך להזמין מקום, או אם אפשר להביא
את הכלבה, ואם אין לך כוח לעקוב אחר ההודעות בוואטסאפ, אני בטח שלא אעזור לך בכך.
ואם
פישרית צעירה, מנהלת משמרת בחב' הסקרים המגעילה פותחת עליי פה, כי הייתי שבועיים
חולה ולא מסרתי סידור עבודה ולכן נמחקתי מהמצבה, אני יכולה בשקט ובביטחה לענות לה
שתלך לדחוף אצבע, או את כל היד.
ואתה-
כבר אמרתי לך שאני לא מעוניינת להיפגש איתך לקפה, ובטח ובטח שסירבתי שתהיה השוגר
דדי שלי בכדי שאוכל לנסוע לחו"ל חמש פעמים בשנה, אז מה אתה בכל זאת מנסה? למה
מי אתה, מציאת המאה?
נמאס
לי להיות נחמדה.
נמאס
לי לעזור לכם, כי ממילא אני לא מקבלת מכם שום עזרה.
נמאס
לי לענות לכם כי זו הוצאת אנרגיה לשווא.
לפני
שאני עונה, על כל פניה שלא תהיה, אני צריכה לקחת נשימה עמוקה,
לחשוב,
להירגע, לזכור מי אני ומול מי אני עומדת, ולענות בהתאם או שלא.
ואם
זה לא בא לכם בטוב, תתנפנפו מכאן.
(אם
הבוס שלי למד שאני לא תמיד פנויה ומעריך את זה, כל אחד יכול בשקט ללמוד את זה גם).
עכשיו
אני רק צריכה לזכור את זה כל הזמן, ובזמן ולא שעה אחרי.
שונאת את שני האוטו זבל שחסמו את היציאה מהרחוב שלי, את רכב המשא הכבד שחסם את הצומת בכדי להוריד בובקאט, את הפקקים בדרך, את נהגי הקטנועים שנוסעים בין ובתוך נתיבים, שונאת את רוכב האופניים שירד מהמדרכה אל הכביש בלי להסתכל ובלי להתריע, כפי הנראה שהקסדה דמיקולו שהוא חבש תגן גם על כל שאר חלקי גופו, שונאת את הפקקים, שונאת את נהג האוטובוס שנתן לי לפנות שמאלה, את נהג הרכב 4X4 שצפר כי נכנסתי לו בנתיב, את הרמזורים האדומים, את נהג המשאית שהחליט להחנות את המשאית שלו בדיוק בנתיב הפניה שלי, שונאת את הפקקים, את נהגת הפיג'ו 308 האדומה שחתכה אותי ובסופו של דבר המשיכה למקום אחר, שונאת את הפקקים, את עצמי, את ההבנה שיש לי הפרעת קשב וריכוז וזה דפק לי את הלימודים בתיכון, באוניברסיטה, החיים בכלל את הסופ"ש האחרון, שונאת את כל העולם.
זהו פוסט שעוסק ברמת הקיטורים והבעיות האישיות שלי. אין שום דבר העוסק ברומו של עולם או בחזרתו של גלעד שליט או בשחרור אלף ומשהו מחבלים מהכלא.
אם מישהו זקוק לאיזושהי תובנה או תחושת התעלות או הנאה -
לא כאן הוא הוא המקום. לא הפעם.
לכו, אני בענייני לשפוך את הלב.
***
הוא לא בבית
עכשיו. רבנו לפני כמה שעות והוא התקלח, הזמין מונית ויצא מהבית. אין לי מושג מי נמצא
בכתובת שאליה הוא נוסע, אבל יש לי השערה. אני מניחה שזו עוזרת המאמנת של הבת שלו, זו שמסיעה
אותו בכל פעם מהאימון.
זה מטריד
אותי, אבל לא יותר ממה שאני מוטרדת בתקופה האחרונה.
מעבר לכך?
אני כל כך כועסת ופגועה ועייפה וסחוטה שאני מתחילה לקלל. ואני לא אוהבת את עצמי
ככה. אני בכלל לא אוהבת את עצמי כפי שאני בתקופה האחרונה- מדוכדכת, כאובה, כעוסה.
הכל התחיל כי
קניתי לחם מחמצת בסופר- בכדי לטעום ולנסות.
למעשה הכל התחיל כשבכלל התחלנו להיפגש
ואני אמרתי לו שאני לא רוצה ילדים ואין בכוונתי לטפל בו. אני לא פלורנס נייטיגל
אמרתי לו, כמה פעמים. מאז ועד היום עברו כמה שנים שבמהלכן הפכתי למעין סוג של אם המטפלת בילדה. כל
מה שלא רציתי בו הנה התגשם.
נחזור להיום-
בצהרים הוא אמר לי- "הלחם חמוץ. אל תקני לי עוד לחם כזה" ואני עומדת ליד
הכיור שוטפת כלים.
("לקנות
לו"???!!!) עמוק בלב מהדהדת הצעקה שלי, ואני מתאפקת.
עניתי שגם כך
אני מתרוצצת בקניות כל הזמן אז אני מנסה לראות אם אני יכולה לחסוך לעצמי את ההתרוצצות
הזו.
בין לביני
רתחתי- לקנות לו.
הוא לא שאל
מה קרה שקניתי את הלחם הזה, הוא לא שאל האם טעים לי. אני לא פקטור במשוואה הזו. הכל
עוסק רק בו.
אז תלכי
לסופר ליד הבית ותחסכי לך את הנסיעה הוא אמר, אז אני גם יכול לעזור לך.
מתי התלוננתי
על הנסיעה? ובמה בדיוק תוכל לעזור לי? בלסחוב לחם?
הוא הסתובב
ושמעתי את דלת חדר השינה נטרקת. אחרי כמה דקות הוא יצא מהחדר ונכנס להתקלח.
בינתיים, אני
שחשקה נפשי בשתיה קלה ולא רק במים (כן, כן אני שותה את המשקה הקלוקל הזה ששמו בישראל
הוא דיאט קולה) ועוגיות לתה, אספתי את עצמי ונסעתי לסופר. כן, אפילו קניתי לחם
בשבילו.
כמה דקות
לאחר שחזרתי, הוא יוצא מהחדר, לבוש, לוקח את התיק שלו, מזמין מונית ממלא בקבוק מים
ויוצא.
לידי, בטלפון
לתחנת המוניות, הוא אמר את הכתובת שאליה הוא רצה להגיע.
אני משערת
שזה אליה.
טוב לפחות
אולי היא תיתן לו קצת סקס. וגם ארוחת ערב.
אחר כך, היא
גם תעשה לו את הקניות.
אני כבר לא
יכולה להזדיין איתו, גם לא לעשות אהבה, או סקס או איך שלא יקראו לזה.