צמח בר

יום רביעי, מוצאי חג שבועות תשע"א

החלונות והתריסים פתוחים, ערב אביבי מלטף אותנו.

"די כבר עם זה", מהקומה שמעלינו אני שומעת אותה צועקת (או אומרת בקול רם), "די כבר עם זה!, מה את חושבת שאני צריכה ללכת אחרייך?! היכנסי לחדר שלך השעה כבר שמונה". אני שומעת את הילדה פורצת בבכי מר. שוב.
היא גורמת לי לחשוב. יותר נכון להגיד היא שוב גורמת לי להרהר בנושא הורות יחידנית. זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על כך ומן הסתם לא הפעם האחרונה.

"תעשי ממנו ילד ואז תלכי" אמר אבי (שכבר ידע אז שהוא גוסס) בצורה לא אופיינית כשסיפרתי לו שאני רוצה להתגרש.
"לא ממנו" השבתי.

"אם תרצי, אני מוכן לתרום" אמרו שני חברים טובים שלי (כל אחד לחוד כמובן).

"תעשי ילד, כדי שיהיה איתך מישהו שיעזור לך, כדי שלא תהיי לבד כשתזדקני", אמרה גיסתי ההרה לפני מספר שבועות.

זו לא הפעם הראשונה שהשכנה צועקת על הילדה. אני שומעת את קולה המיוסר שמגיע לקצה יכולת הסבלנות שלו. היא צעירה ממני בכשנה או שנתיים ונראית כל כך עייפה מהמאבק המתמיד. כואב לי בכל פעם שאני שומעת את דו השיח הזה. כואב לי עליה, כואב לי על הילדה.

"אני מבינה על מה את מדברת", אמרה לי אימי לפני שנים, כשאמרתי לה שאין בכוונתי ללדת ילדים.

זה לא קל לגדל ילדים.
זה עוד יותר קשה לגדל אותם לבד. בין אם קיבלת את ההחלטה מראש, ובין אם הנסיבות הובילו לכך. הקושי בחוסר יכולת לחלוק את הרגעים הטובים ואת הרגעים הקשים, את הכאבים ואת השמחות. מאחר שאני מעולם לא וויתרתי על החלום של הולדת ילדים, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא חלמתי כזה חלום, מקשה עליי עוד יותר להבין קוגנטיבית את הסיבות והמניעים שמביאים אדם יחיד או בודד להביא ילד לעולם. אני לא מבינה אבל מקבלת.

הוא היה כאן אתמול. הוא היה כאן בכדי לקבל חיבוק וליטוף, ואזן, וכתף.

איך אפשר להתחיל לספר עליו, לכתוב עליו.

אפשר בלי סוף להתרפק על הזיכרון.

מחברות שלימות כתבתי לו, אליו, עליו, על רגשותיי כלפיו, כמה אהבתי אותו, עזבתי אותו. כמה שחררתי אותו לדרכו למרות שכל כך אהבתי אתו והוא גם כן.

כל כך הרבה עבר בינינו, כל כך הרבה היה בינינו, ומאומה לא השתנה.

לא בי . לא בו. הוא עדיין מכיר אותי כל כך טוב, כל פינה בגופי, בנשמתי, בנפשי.

הוא האיש שאני יכולה לספר לו הכל, והוא עדיין יהיה שם עבורי. עדיין יהיה שלי.  עדיין אני מכירה אותו כל כך טוב.

עדיין הוא אוהב אותי, עדיין אוהבת אותו.

הוא אבי ילדי שמעולם לא זכה להיוולד.

אבל כבר איני רוצה בו יותר.

אתמול הוא היה כאן.

היום שחררתי אותו ממני.

***

ולעיתים קשה להניח לעבר, ולהמשיך ללכת קדימה.

כמו אותה אשת לוט, שהביט לאחור, ונעצרה, בהופכה לפסל, בלי יכולת תזוזה בכלל.

אנו מבקרים במחוזות הזיכרון, מתרפקים עליו, בין אם כואב, או מלבב, ורוצים להשאיר סימן שיודיע לכל החפץ כי ביקרנו, כמו אותה אבן המושארת עלי קבר. אנחנו חייבים להבין שהביקור במחוזות הזיכרון, הינו זמני בלבד, ויש להמשיך ללכת הלאה, בלי להיהפך לפסל.

ולעיתים, שדות, העבר אינו העתיד. לעיתים לעבר כבר אין עתיד וגם לא יהיה.

לעיתים העתיד הוא המשכו של הווה, שלא היה לו עבר.

לעיתים העתיד, הוא דלת חדשה שנפתחת למחוזות טרם הכרנו, טרם ידענו, הרגשנו.

"עלינו לסתום את הגולל על העבר, לא להיאחז בו. אנו רוצים להביט בעברנו פנים מול פנים, לראות איך זה היה באמת ואז להרפות ממנו כך שנוכל לחיות בהווה. העבר עבור רובנו, היה רוח-רפאים בארון. חששנו לפתוח את הארון הזה, כי פחדנו ממה שאותה רוח-רפאים עלולה לעשות לנו."

(מתוך תרגום של ספרות מאושרת ע"י חברותת האנ-איי, מכורים אנונימיים)

ואולי ציטטתי כאן דברים שעשויים להיראות לאחדים כאילו תלשתי מהקשרם, אבל לדעתי הם נכונים תמיד.

השתנית, אמר,

ובעצם, לא.

קבע.

עינייך,

נשארו אותו הדבר,

רכות,

אבל נימה של פלדה עוברת בהן.

חשבתי עלייך,

כל השנים הללו,

אמר בהתקרבו אליה,

כדי חוט השערה.

ידייך,

נשארו אותו הדבר,

רכות,

אבל מסוגלות לשאת כל דבר.

תמיד היית,

בפינה של ראשי,

של לבי.

פניך,

ריחפו לנגד עיניי.

קול צחוקך,

המתגלגל,

חיבוקך,

החם.

'היא' ידעה את זה.

כל השנים.

ידעה, ולא אמרה מילה.

אני לא ידעתי,

ו'היא' כן.

חסרת לי,

וליטף שיערה,

התגעגעתי,

וחיבק כתפיה.

עיניה,

קשות,

משנים של בדידות,

הורמו אליו,

חוקרות, בודקות,

שואלות.

לא מצאה את שחיפשה.

הסתובבה, והלכה.

* * *

פרוזה בשורות קצרות את כותבת, קבע אותו אחד, שמסיים עכשיו את הדוקטורט שלו בספרות.

אולי, אולי זו פרוזה, אולי זה בכלל לא שווה את ההגדרה בכלל.

אני יודעת רק שזה נכתב בי, ותו לאו.

השארת מגבת תלויה על דלת,

אחרי שהתקלחת,

השארת כר מעוך על מיטה,

אחרי ששכבת,

השארת כוס מלוכלכת בכיור,

אחרי ששתית,

השארת את הריח שלך בי,

אחרי שהיית.