צמח בר

ככה קטנים בקצרה:

שמונה וחצי בבוקר, יום שישי, כל המתחם שומם. רק באיזור של דומיניק אין חניה בשיט, והתור ללחם ארוך...קונוטציות לא חיוביות.

***
פקידת הבנק אמרה לי שאני לא בזבזנית. אני לא יודעת אם לקבל את זה כמחמאה או להעלב.

***

"אנחנו אוהבים אנשים כמוך", אמרו לי הבוקר באחד מהמשרדים הממשלתיים שאני עובדת מולם.

***

ימים מטורפים בעבודה, חוזרת סחוטה הביתה, ואין לי חשק לשבת מול המחשב. עדיין לא בריאה לחלוטין, אבל הרבה יותר משהייתי בחצי השנה האחרונה. לעיתים נחה, לעיתים לא. ההרגשה בגלובלי, היא סך הכל טובה.

***

המסע ממשיך, למרות שחשבתי שהגעתי אל היעדים, אני מגלה שהם לא נכבשו לחלוטין. עכשיו לומדת לבטוח בעצמי ובחושים שלי. לומדת שכשאני יודעת משהו, אני באמת יודעת אותו גם אם זה קורה כעבור שלושה חודשים או חצי שנה.

עכשיו לומדת להתמסר ולתת את עצמי מהכיוון השני, מלמעלה. זה קשה לא פחות, כי הפעם אני היא זו שצריכה לקבוע את הגבולות ולהחזיק במושכות. ועכשיו אני צריכה לבטוח בעצמי שאראה את הדרך למרות שהיא לוטה בערפל ולא ברורה. נותנת לעצמי להנחות את עצמי. לומדת לבטוח בעצמי, כמו שאתה לומד לבטוח בי.

עכשיו אני רואה את הדרך שעשיתי במבט מלמעלה. 

*** 

יושבת עם עצמי לאכול סושי על הבר באחד המקומות הפומביים שקועה בענייניי שלי. מרימה מבט לרגע, ופוגשת מעבר לשני כיסאות לצידי, את עיניו. מה שלומך? שואל לכאורה בנונשלאנטיות, אבל יודעת שבקושי עוצר בעצמו וברגשותיו על פניו לא עושה עניין מכך שלא נפגשנו כבר כמעט עשר שנים. חייב לשמור על מראית עין לטובת בת זוגו שהמשיכה לשוטט בין החנויות.

הוא חלף במחשבתי לאחרונה, מעין מחשבה עוברת של "המממ...הוא, מעניין מה שלומו? לא, לא עד כדי כך מעניין שאחפש אחריו". והנה החיים, או כוחות היקום, או איך שלא תקראו לזה, מגישים לי אותו על מגש של סושי ודים סאם. עברו כמעט עשרים שנה מאז שהייתי מאוהבת בו. ואני מביטה בו מהצד, הוא לא השתנה הרבה, סיפורים דומים. כשקמתי ללכת, אמר משהו כמו- אני מקווה שהפעם הבאה שנפגש לא תהיה בעוד עשר שנים. אתה יודע איפה למצוא אותי, אמרתי בחיוך המונה ליזה שלי והלכתי.

עוד סגירת מעגל. 

נכתב ביולי 21, 2006 יום שישי.

היום יום החילוף.

היום בדיוק מלאו לי 39.50 שנים.

ולמה אני מציינת את זה?

לא יודעת.

היום יש למישהו יומולדת.

פעם הייתי מאוהבת בו.

ולמה אני זוכרת אותו?

או מזכירה אותו?

אני מניחה שלעולם לא אשכח.

יום שישי בבוקר הוא יום של סידורים.

במיוחד נכון הדבר למי שיום העבודה שלה הוא בן 9 שעות, 5 ימים בשבוע, ועוד יום שישי לסירוגין.

עוד יותר נכון הדבר למי שיום שישי ה"חופשי" שלה נופל יומיים לפני יום השנה למותו של אביה.

חם בקיץ, מכנסיים לבנות, אווריריות, גופיונת שחורה קטנה, כובע מצחייה, ומשקפיים שחורים.

"את מתנגנת לי", אמר צעיר שעבר לידי ברחוב.

הבטתי בו, תמהה, האם אמר זאת לחברו כחלק משיחה?

"כן, כן, זו את", זיהה נכון את מבטי, "את מתנגנת בי" שנה, וניגש לנשק את כף ידי.

נפגשנו אתמול, הגעתי ראשונה, וישבתי להמתין לך. התעכבת.

בינתיים כתבתי.

פעם אחת הרמתי את הראש, וראיתי גבר הולך מרחוק, מדבר בטלפון, היה חתיך בעיניי, ולפתע ראיתי שזה אתה. אתה יודע, אני לא מזהה פנים.

ונהניתי לראות את מי שהתקרב אליי.

שנים של אהבה שלא התאפשרה. מסערת הרגשות שאפיינה אותנו בהתחלה, מפירפורי הבטן וההתרגשויות, התבגרו הרגשות שביננו, והפכו לאהבה אחרת, שאין לה שם.

אהבה אחרת. אהבה שלחברות טובה. של לבטוח בך שתפגע בעצמך לפני שתפגע בי.

אתה נשוי כבר, גם אני.

נפגשנו וראיתי בעיניך את ההנאה ממה שאתה רואה, למרות שהשמנתי הרבה מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. בעיניך, אני עדיין סקסית, ועדיין יפה. ראיתי כל זה בעינייך, מעבר להערכה שאתה נותן לי.

היית זקוק למישהו לדבר איתו.

שפכת את ליבך בפניי.

תפסת את אישתך בוגדת בך עם מישהו אחר.

לא יכולתי שלא להזדהות איתה.

בשנה וחצי האחרונות עבדת קשה בכדי לממן את אורח החיים שלכם, לשלם את החשבונות הענקיים, ובכל זאת חשבת שחייתם טוב, נסעתם כמה פעמים לחו"ל, סופי שבוע בארץ, ביליתם, חשבת שהיא מאושרת. אבל היית מגיע מאוחר הביתה.

ואחר כך התחילו הענינים להדרדר.

ניסיתי לבדוק מה אתה רוצה לעשות, איך את מרגיש.

לא דיברת במונחים של אהבה שנפגעה, לא דיברת במונחים של רגש בכלל, לא אליה.

אתה לא יודע מה אתה רוצה לעשות, ואיך להמשיך הלאה.

אחרי שדיברת, דיברתי גם אני. על הסיבות שלי, ועל מה שקורה איתי.

השמש שקעה בינתיים ונעשה קריר.

כשסיימתי לדבר, השפלת עיניים לכוס האספרסו שהזמנת אחרי הארוחה, והעלית אותן שוב. בחיוכך, ראיתי משהו מוכר. משהו שזיהיתי. משהו שמעבר לחברות שישנה ביננו.

אתה האיש שלא הזדיינתי איתו מעולם, אבל עשיתי אהבה איתו.

אתה האיש שבזכותו אני יודעת מה זה לעשות אהבה איתו, למרות שהזיונים שלנו נראו תמיד כמו סרט כחול רעשני ונועז במיוחד.

אמרתי לך, אני מכירה את החיוך הזה.

אמרת כן, אז?

אמרתי, לא אני עדיין לא יכולה.

הזמנו חשבון, וליווית אותי לאוטו.

וכך על רקע השמיים המחשיכים, והרוח המלוחה שבאה מן הים, תפסת בזרועי, משכת אותי אליך בעדינות, אספת אותי אליך, נשקת לי, אמרת לי אל תיעלמי לי שוב, ושקעת בנשיקה ארוכה ומלטפת.

והוא צעק עליי לפני יומיים- אל תתרצי תירוצים, את  רצית להתחתן!

ואני צעקתי בחזרה, "אילו הייתי רוצה באמת הייתי מתחתנת איתך, מזמן".

הוא חבר טוב, ידיד נאמן, שתמיד אמר א האמת בפנים, גם כשהייתה נעימה לאוזן. ותמיד היה שם כשהתרסקתי.

עד שנישאתי.

היינו נפגשים כל כמה זמן ועושים אהבה, לא סקס, לא זיון, אהבה, שעה, שעתיים, שלוש, פעם בשבוע, שבועיים, שלושה, לפעמים פעמיים בשבוע ולפעמים חודשים היו עוברים.

גם אחרי שהוא נישא המשכנו להיפגש, אבל לא אחרי שהתחתנתי, אפילו לא טלפון. עד שהשבוע הרמתי טלפון אני בעצמי.

והא אמר, לא התקשרתי כי אם הייתי מתקשר היינו נפגשים, ואם היינו נפגשים היינו נכנסים למיטה, ולא רציתי לעשות לך את זה. חשבתי שטוב לך, שיש לך חיי נישואין נורמאליים, כמו כולם. לא כמו שלי.