צמח בר

שמפניה לפני ארוחת הצהרים

ואחרי הארוחה ישיבת מחירים ובעיות שירות עם אחד הספקים החיצוניים.

מה הפלא שאני לא יודעת מימיני ומשמאלי?

וכששככו כל הצעקות ניגשתי אליו ואמרתי, כשתרגע אני רוצה לדבר איתך.

הוא נעץ בי את מבטו ואמר, אני רגוע, ואין מה לדבר על זה, זה מאחורינו.

לא זה לא, אמרתי, כשדמעות גודשות את עיניי ומתגלגלות על לחיי.

***

זה התחיל כמחצית השעה לפני כן.

תחשבי מחוץ לקופסא, הוא צעק עליי.

את לא נלחמת, את לא מאמינה.

אתה טועה, צעקתי עליו בחזרה והקירות הדהדו את מילותיי, אני נלחמת, אתה לא יודע עד כמה.

לא, את לא, את מוותרת, זה לא מתאים לך ואני לא אוהב את זה, הוא שאג.

אני כן. אתה לא מקשיב לי בכלל ואין לי טעם לדבר איתך עכשיו,  פתחתי עליו את מיתרי הקול והסרעפת שלי.  

סובבתי אליו את הגב והלכתי בזעם.

***

אחר כך, בשיחה מעט יותר רגועה, אני דומעת.

הוא אמר, אין לך מה לחשוש, זה לא יפגע ביחסים בינינו, אני יודע מי את.

כשאת מאמינה, שום דבר לא יכול לעמוד בפנייך, את נכנסת בכל הכוח ומסוגלת לשבור קירות ולהזיז הרים. אני מכיר אותך וסומך עלייך.

אבל כשאת לא מאמינה, את מוותרת ומרימה ידיים. רוב האנשים הם ככה, אבל ממך אני מצפה ליותר.   

אני רוצה שתלחמי באותה צורה גם כשאת לא מאמינה, גם כשאת חושבת שזה בלתי אפשרי. אני צריך אותך במלחמה הזו לצידי. תחשבי מחוץ לקופסא, תנסי. אני יודע שתצליחי.

התנגשות הטיטאנים עם הבוס ביום חמישי האחרון...

Romania, Brashov, August 2013

לצאת ביום חמישי בצהרים ממבחן מתיש בן ארבע שעות ולחטוף צעקות מהמנהל שלי כי לא הדברים הללו והללו לא טופלו וכי אני לא בסדר. לקבל הוראה לכנס ישיבה ביום ב' דבר ראשון בבוקר עם עוד עשרה איש בכדי להסדיר אחת ולתמיד את הנושאים האלו.

לחשוב במשך כל הסופש והחג על הנאום שאותו אני רוצה לשאת בישיבה, שמסביר כי באמת זה לא היה בידייים שלי. ועוד קול קטן שהרגיש שיש כאן שידור חוזר למקרים שארעו במקומות עבודה קודמים שלי, והכל שוב חוזר על עצמו.

לכנס ביום ב' בצהרים (היום) את הישיבה (כי בבוקר הייתי עסוקה בדברים עוד יותר דחופים), מלאת עזוז ואמונה עצמית, מוכנה לאמר "תמות נפשי עם פלישתים".מוכנה לצעוק ולהלחם על צידקת דרכי.

לתת למנהל ההוא להתחיל את הישיבה ולשמוע אותו אומר קבל עם וישיבה - שצמח-בר חטפה צעקות שלא הגיעו לה, שלא באשמתה, שלא הייתה צריכה לקבל אותן, שהנושאים הללו לא באחריותה ולא היא צריכה לטפל בהן, ושאלו מקרים שקרו בין היתר בעקבות קבלת החלטות לקויה שלו עצמו, והוא מסיר מעליה את האחריות.

פפפשששוווו...

לפני כמעט שנתיים החלפתי מקום עבודה. הסכמתי להתפשר בשכר בכ-20%-30%, כנגד הצעה אחרת שקיבלתי, בידיעה מראש שזה מקום שלא משלם הרבה. גם במשך הזמן, תוספות השכר לא ממש הצדיקו את העבודה והאיכפתיות שהשקעתי. הסכמתי להתפשר, מהסיבה הפשוטה שראיתי איך האנשים מתנהלים שם. איך ההתייחסות ההדדית בין האנשים. איך קיבלו את פניי, גם כשהייתי בסה"כ מועמדת. למקום זה לא חסרות רעות חולות, כמו כל מקום עבודה גדול. וזוהי חברה עצומה. קונגלומרט.
מהבחינה הזו לא התבדיתי. גם אם ביום ה', לרגע חשבתי שטעיתי וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה, הרי שזה תוקן היום.

נפגעתי, וזה כאב, וגם קילקל לי קצת את הסופש והחג, אבל זה טופל בצורה הטובה ביותר מבלי שאצטרך להוציא אנרגיה, מבלי שאצטרך להסביר את עצמי, מבלי שאצטרך להלחם על עצמי ועל ההערכה כלפיי.

ושוב זו הוכחה עבורי, שתחושות הבטן שלי צודקות.

לחיים שלי יש טעם לוואי, כתבתי אתמול בפייסבוק.

רק חברה אחת הבינה שהמשפט הזה משתמע לשתי פנים ושזו אכן הייתה כוונתי, וזה חוש ההומור שלי.

למשפט זה יש המשך – יותר נכון לאמר- התחלה:

החיים שלי נעים

בין עצב לשימחה,

בין צחוק לבכי,

בין כאב להקלה,

בין אינרציה לסטגנציה

בין שינוי לשיגרה

בין בריאות למחלה,

החיים שלי נעים

בין המוות לבין החיים.

לחיים שלי יש טעם לוואי.

לטעם הלוואי הזה קוראים

החיים.

***

אני במיטבי כשאני משתחררת מהפחדים שלי.

מתחילה לקלוט איך לאחר חצי שנה של בליעת צפרדעים קטנות וגדולות, השבוע כופפתי את היד לאחד מספקי השירות שלי, בגלל משפט קטן אחד שנפלט לי בשיחת טלפון, שנשמע מאיים בלי כוונה.

(בסה"כ אמרתי בחצי צחוק- אני אפסיק לבקש מכם הצעות מחיר, ותוך חצי שעה קיבלתי הצעת מחיר חדשה ב75% נמוכה- ומדובר כאן בכמה אלפי יורו- הבוס שלי אח"כ נכנס אלי למשרד בתדהמה).

זה קרה בקטנה השבוע מספר פעמים, בכיוונים שונים מבלי ששמתי לב.

כמו שוב עברתי את אותה הדבשת שאני מודעת אליה כבר שנים, ולפעמים מצליחה לעבור אותה, אבל תמיד מתגלגלת לאחור, כמו אותה אבן סיזיפית.

הפעם, אני מקווה שהצלחתי לעבור את הגבעה ולהמשיך קדימה.

אני פשוט צריכה ללמוד to embrace myself.

ולהפסיק לפחד מעצמי.

זה הכל.

***

למעשה אלו שני פוסטים – אחד נכתב אתמול, השני נכתב עכשיו.

דההה.

****

להפסיק לפחד.

זו החוכמה.

תעשי את מה שאת צריכה,

אף אחד לא יאמר לך מה

לעשות.

אחד מתפקידי העבר שלי היה ניהול מוקדי טלמרקטינג ושירות לקוחות. בו זמנית, כמה כאלו. בדרך כלל היו במשמרת בסביבות עשרים שלושים איש, תחתיי, כולל האחמ"שים וראשי הצוותים, אבל היו גם שיאים שבהם נספרו כמאה ועשרים איש (במשמרת אחת ותכפילו בשתיים ליום, כלומר מצבת כ"א של למעלה ממאתיים וחמישים איש. דה!!!) או יותר שעליהם הייתי אחראית.

מהתקופה הזו למדתי שני דברים- שזה בסדר לפנות למנהלים שלי ולבקש עזרה, ולאמר אני לא יודעת, או אני לא מצליחה. בדרך כלל יש להם את הכלים לעזור לי, במיוחד אם אני מבקשת בזמן.

דבר שני שלמדתי הוא – שאני לא רוצה לנהל אנשים. יש לי את היכולת, הכאריזמה, המנהיגות, אבל זה קורע אותי כי אני אמפטית מדי. משם התדרדרתי לתפקידי ניהול אדמיניסטרטיבי ולוגיסטי, שבהם יש לאמר די התבזבזתי.

בחצי השנה האחרונה אני עובדת בתפקיד המוגדר ניהולי, אולם אין תחתיי אנשים באופן ישיר. אני מנהלת תקציבים של מליוני שקלים, דולרים ויורו בשנה, אני מנהלת מו"מ עם גורמים מסחריים, אבל אין לי עובדים תחתיי.

את העובדה שהצלחתי להגיע ולהתקבל לתפקיד זה, אני מייחסת הרבה מאוד להליכה על הדגם, וברור שלאדון הדגם עצמו. המצחיק הוא, שאת תהליך הראיונות עברתי באותה תקופה שחלה קפיאה מסויימת במהלכנו. אני סיימתי את המסע למטה, ודי הייתי באיזה לימבו, כי מאוד לא הייתי גבוהה, ובגלל בעיות טכניות הקשר ביני לבינו לא היה קבוע ו/או רציף.

מקום העבודה הזה, יש לציין, נותן לי לפרוש כנפיים, וככל שמוטת הכנפיים שלי גדולה וגדלה יותר, כך יותר טוב, ומתקבל בברכה.

היומיים האחרונים היו לא קלים במקום העבודה שלי, מכיוון ש-אני מודה, הרשיתי לגורמים שמולם אני עובדת להתנהל לבד. נתתי להם קרדיט גדול מדי. ועלו וצצו תקלות ואירועים שמצריכים אותי לרדת ל- micro-managing (יש לזה מילה טובה בעברית?).

וכמו בכל דבר, גם כאן, אני בוחנת את איך שאני מרגישה ביחס לזה ומגלה שלא כל כך קשה לי עם זה. כן, אני פחות אוהבת את זה, אבל לא סובלת מזה כפי שסבלתי בעבר. להיפך, אני מרגישה פתאום שהתמונה מתבהרת לי, שאני בשליטה, ושדברים זזים כמו שצריך, כראוי ובזמן ובמועד שמתאים לי.

ואני ממשיכה לחשוב על כך. הכלים שרכשתי ממנו, כשהייתי גבירתו (ואני מרגישה שאהיה גבירתו עוד זמן רב ברמה הרגשית, גם אם לא ברמה המעשית), הכלים והפרקטיקות שקיבלתי תוך כדי הניהול שלו, ניתנים לישום גם במקום העבודה שלי.

הוא ידע להציף אותי בהודעות, כש..., אני מאז למדתי לסנן ולתעדף את המידע שהוא מעביר לי.

הוא חיכה ממני להוראות, ואני למדתי לתת אותן ולצפות שהן תתמלאנה.

למדתי לוודא שאכן ההוראות התמלאו (micro-managing  כבר אמרנו, לא?) ואם לא – אז להעניש מבלי שזה יעניש אותי במקביל.

למדתי לשוות לנימת קולי, גם אם היא כתובה, את הסמכות שאכן יש לי, הן כגבירה, והן כמנהלת במקום העבודה.

למדתי להיות מפורשת. חד-משמעית. ולסגור את כל הקצוות של ההוראות שאני נותנת.

למדתי להינות מהכח ומהסמכות שיש לי, ולמדתי להיזהר (האמת שזה בא לי כבר מהבית) שלא לנצל את הסמכות הזו לרעה.

לסמכות יש פאן נוסף – אחריות, למדתי שאני יכולה לשאת על כתפיי את האחריות הזו, דבר שפחדתי ממנו.

בעוד שישה ימים תמלא שנה מאז הפעם הראשונה שבו הוא הורה לי לגמור, ואני גמרתי. למחרת התחלתי לקרוא לו אדוני. עברה מאז שנה פחות שבוע.

כל כך הרבה עברתי מאז, ויש לו את כל הקרדיט והזכות לאמר- זה בזכותי.

אני אומרת לך – איש אדום, אדון הדגם שלי, שתמיד אהיה שלך, גבירתך ושיפחתך. אדונית לך, והכלבה שלך.

תודה ענקית מכל הלב.

אני – אני בזכות עצמי, אבל בזכותך הגעתי לעצמי, אתה עזרת לי לקלף המון שכבות של פחד, ולהתחיל למצות את הפוטנציאל שטמון בי.

עדיין לא הגענו ליצירתיות, אבל גם היא תבוא, אני לא דואגת. מלטפת ומרגיעה את הפחדים שלי.

שוב, תודה גדולה, שתדע, אני לא רק מאוהבת בך, אלא גם אוהבת אותך. לא רק את הגבר שאתה, אלא גם את האדם שבך.

מחבקת.

תודה.

ככה קטנים בקצרה:

שמונה וחצי בבוקר, יום שישי, כל המתחם שומם. רק באיזור של דומיניק אין חניה בשיט, והתור ללחם ארוך...קונוטציות לא חיוביות.

***
פקידת הבנק אמרה לי שאני לא בזבזנית. אני לא יודעת אם לקבל את זה כמחמאה או להעלב.

***

"אנחנו אוהבים אנשים כמוך", אמרו לי הבוקר באחד מהמשרדים הממשלתיים שאני עובדת מולם.

***

ימים מטורפים בעבודה, חוזרת סחוטה הביתה, ואין לי חשק לשבת מול המחשב. עדיין לא בריאה לחלוטין, אבל הרבה יותר משהייתי בחצי השנה האחרונה. לעיתים נחה, לעיתים לא. ההרגשה בגלובלי, היא סך הכל טובה.

***

המסע ממשיך, למרות שחשבתי שהגעתי אל היעדים, אני מגלה שהם לא נכבשו לחלוטין. עכשיו לומדת לבטוח בעצמי ובחושים שלי. לומדת שכשאני יודעת משהו, אני באמת יודעת אותו גם אם זה קורה כעבור שלושה חודשים או חצי שנה.

עכשיו לומדת להתמסר ולתת את עצמי מהכיוון השני, מלמעלה. זה קשה לא פחות, כי הפעם אני היא זו שצריכה לקבוע את הגבולות ולהחזיק במושכות. ועכשיו אני צריכה לבטוח בעצמי שאראה את הדרך למרות שהיא לוטה בערפל ולא ברורה. נותנת לעצמי להנחות את עצמי. לומדת לבטוח בעצמי, כמו שאתה לומד לבטוח בי.

עכשיו אני רואה את הדרך שעשיתי במבט מלמעלה. 

*** 

יושבת עם עצמי לאכול סושי על הבר באחד המקומות הפומביים שקועה בענייניי שלי. מרימה מבט לרגע, ופוגשת מעבר לשני כיסאות לצידי, את עיניו. מה שלומך? שואל לכאורה בנונשלאנטיות, אבל יודעת שבקושי עוצר בעצמו וברגשותיו על פניו לא עושה עניין מכך שלא נפגשנו כבר כמעט עשר שנים. חייב לשמור על מראית עין לטובת בת זוגו שהמשיכה לשוטט בין החנויות.

הוא חלף במחשבתי לאחרונה, מעין מחשבה עוברת של "המממ...הוא, מעניין מה שלומו? לא, לא עד כדי כך מעניין שאחפש אחריו". והנה החיים, או כוחות היקום, או איך שלא תקראו לזה, מגישים לי אותו על מגש של סושי ודים סאם. עברו כמעט עשרים שנה מאז שהייתי מאוהבת בו. ואני מביטה בו מהצד, הוא לא השתנה הרבה, סיפורים דומים. כשקמתי ללכת, אמר משהו כמו- אני מקווה שהפעם הבאה שנפגש לא תהיה בעוד עשר שנים. אתה יודע איפה למצוא אותי, אמרתי בחיוך המונה ליזה שלי והלכתי.

עוד סגירת מעגל. 

שואלת את עצמי איזה כותרת אתן לפוסט הזה.

לפני כשבוע הלכה לעולמה בת שכבה שלי. זה היה במפתיע, תוך שעות ספורות. ההודעה פורסמה בקבוצת הפייסבוק של בוגרי השכבה. כמובן שזה גרר תגובות קשות וכואבות של האנשים. לי היה קשה להימנע (אבל בכל זאת הצלחתי להימנע- אני אדם בוגר...בערך) מתגובה צינית, לאור נסיבות מותה והעיסוק המקצועי שלה- מן הסתם לא יכולה לפרט יותר מדי מפאת צנעת הפרט. אבל בכל זאת, הציניות וההומור השחור חגגו אצלי באותם רגעים. את האמת יש לאמר, לא הבנתי למה האנשים לקחו את זה כל כך קשה. אני לא חושבת שמוות זה כל כך נורא. גם לא אם הוא שלי. לא חושבת שאלחם בכדי להשאר בחיים. אשמח להמשיך הלאה מכאן.

בעבודה החדשה שלי - סוג של נחמד, האנשים מאוד מסבירי פנים ומכבדים ובלה בלה בלה, אבל זו שאני החלפתי אותה (היא עזבה סוף סוף באמצע השבוע שעבר) השאירה אחריה כזה כאוס וכל כך הרבה פערים שבמקום להתחיל בדף חדש ונקי, אני עסוקה בלנקות את השולחן שהיא השאירה אחריה. לפעמים יש לי הרגשה שהיא השאירה אחריה אדמה חרוכה, ולפעמים אני חושבת שהיא עשתה חלק מהדברים בכוונה בכדי להכשיל אותי. אולם בהתרשמות שלי מאיך שאנשים מקבלים את פניי – במיוחד הבכירים ממני- עולה שטפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה, שהגשמתי ויותר את הציפיות ממני. מצד אחד אני לא מופתעת שזה קרה, ידעתי שזה יקרה, אבל מצד שני, אני מפחדת לנפנף בזה יותר מדי, מפאת עין הרע, וכל מיני שאר אמנות תפלות וטפלות.

ארבעיםוששושלושתרבעי, זה החודש, בעצם עוד שבוע ועוד יום. ביני לבין האדון קיימת חוסר הסכמה כלשהי, אם זה סוף או התחלה חדשה. עניין של סמנטיקה וגיאוגרפיה. מצד אחד אני חושבת שזה סוף, ובאמת שאין לי בעיה עם זה. מצד שני, לא הייתי מתחילה עבודה חדשה אם באמת הייתי מאמינה שזה סוף בלי התחלה.

ובעניין האדון והגבירה מה קורה? באמת שאין לי מושג. לא יודעת לאן אנחנו הולכים, אם בכלל אנחנו מתקדמים, ומהי המטרה. אני זורקת והוא לא מוותר וחוזר, אני מנסה ללכת והוא נלחם ומושך בחזרה. לאמר לו לא, אני לא מסוגלת. אבל הוא יודע שאני רוצה יותר, הרבה יותר משהוא יכול כרגע לתת, אם בכלל. רוצה אבל לא מצפה. בינתיים, בגלל לוחות זמנים בעבודה ובחיים שלי ושלו, בגלל מצבי בריאות שלי ושלו, יש איזו ירידה עצומה בתקשורת שבינינו. במשך היום, אני עסוקה, זה כמעט (רק כמעט!) לא חסר לי, אבל בלילות, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו כמעט עד בכי. למה ולמה בדיוק אני מתגעגעת? השד יודע. אולי טוב שכך קורה הדבר, התרחקות איטית, התפוררות בקשר, הסחפות עם הזרם של החיים שלוקחים כל אחד מאיתנו למקומות אחרים. כי אני יודעת, שאני לא הייתי מסוגלת לחתוך חד וחלק.

אגב בריאות- עדיין מושכת מעט מחלה, עדיין משתעלת, אבל לא נורא. מזה כשבוע מרגישה יחסית טוב, השיעול נחלש, גם אם לא נעלם לחלוטין, הנה אפילו הפעלתי מחשב בבית, אחרי שבועיים שהוא היה כבוי.

מתחילה להרגיש שאני שוב מטפסת בעליה, לאחר כמה שנים של ירידה במדרון תלול ותלול פחות. שוב מפעמת התקווה, אין לי מושג לעבר מה.

ואם נחזור לארבעיםוששושלושתרבעי- המממ...מה רציתי לאמר- אה, כן, נזכרתי, בעצם כל השנה האחרונה עמדה בסימן של ארבעיםוששושלושתרבעי. מוות של הקליפות הישנות שעטפו אותי עד השנה האחרונה, שחנקו אותי, שגרמו לי למות בעודי בחיים. התחלה וצמיחה חדשות שלי כפי שאני במקור וגם היום. מעניין לציין שהחודש, לפני שנה, הכרתי את האדון - וירטואלית, שגם לו, מטבע הדברים אני מייחדת מקום של כבוד בפנתיאון הצמיחה שלי. הנה סוג של התחלה, אפילו אני מודה.

טוב, אני מתחילה להתמרח, ותיכף אהפוך רגשנית מדי ופלספנית מדי לטעמי.

זה הזמן לפרוש בשיא.

שבוע טוב לכולם.

כשאלך,

האם תדע, האם תבין,

גם אם לא אתן הסבר

שהלכתי,

לא כי רציתי ללכת,

אלא כי רציתי להשאר?

הלכתי,

כי רציתי יותר. 

נכתב בתחילת אוגוסט. 

***

אני הפיגומים שלך. 

נו.... שוגר שולחת לי הודעה אחה"צ כשכבר הייתי בדרך חזרה. לא מסמסת בנהיגה שולחת סמליל של בוהן למלעלה, משמע הלך כשורה.

אוגוסט זה חודש, שניתן לאמר עליו, שהוא הכי שנוא עליי בשנה, לא רק בגלל מזג האוויר החם הלח והמעיק, אלא שבשיקלול הסופי, הצטברו בו יותר דברים לרעתו מאשר לטובתו. נכון, שהיו כמה דברים טובים שאירעו בעונה הזו, אבל יותר מדי תאריכים רעים יש בו. עבורי זה חודש של סגירת דלתות, יותר נכון לאמר- טריקת דלתות.

אבל משהו קרה, או קורה. אולי זה סימן לבאות. ממקום לא צפוי, וחסר סיכוי לכאורה, עלה ציץ ופרח. מצאתי עבודה חדשה. אני מחפשת כבר שנה וחצי. ידעתי שהמשרה החלקית שלי לא תכלכל אותי לאורך זמן וחיפשתי בלי הפסקה, לפעמים יותר לחצתי על דוושת הגז, לפעמים פחות. לפני כחודשיים, במקביל לעוד כמה דברים שהיו צריכים להיות מטופלים ונדחו, שוב נלחצה הדוושה וקורות החיים שלי שוב פוזרו. מאיזו חב' השמה עלומה, שמעולם לא הייתי בה, התקשרו, שאלו מספר שאלות, אמרו כך וכך, ושאלו אם מתאים. אמרתי, השכר מעט נמוך, אבל זה רק חלק מהמשוואה הגדולה.

אז הגעתי לראיון ראשון, ואחר למבחני התאמה ואמינות, ואחר, בישורת האחרונה, כשאיתי מספר מועמדים מצומצם- פחות מחמישה, ראיון עם מנכ"ל החברה. זה היה מאוד משעשע, משום שהוא הציג חזות של ליצן, אך למעשה היה זה מסך עשן, שנועד למסך את עיני המרואיין ומההתרשמות שלי ראיתי אדם חד אבחנה ושנון.

והנה למרות מגבלת הזמינות שלי, אל מול ההיסטריה שלהם, ולמרות שהציעו שכר נמוך בכעשרים אחוז משביקשתי, עברתי את כל המשוכות.

וכשהתקשרה מנהלת משא"ב שלהם לשאול האם אני מסכימה להמשיך הלאה, למרות השכר שהם מציעים, והוא אינו בר משא ומתן, ודיוני השכר שצפויים לי זה רק בעוד שנה וחצי, תוך כדי שיחה, חשבתי ביני לבין עצמי, ואמרתי כן.

למה? כי נמאס לי לתזז בין שתי עבודות. והשכר, נמוך אמנם, והתנאים הם מה שקבוע בחוק ולא יותר מזה, והחברה ידועה כאחת שלא משלמת משכורות ברוחב יד, הייתי שם במסדרונות שלוש פעמים וראיתי אנשים שנמצאים שם לא מעט שנים, והם נראים מרוצים, לא עם הראש בריצפה, אלא מסופקים, לא ממורמרים, גם לא בהיי בשמיים, שגם זה מבחינתי, לא סימן טוב. לא הייתי שם הרבה, אבל בחנתי והתרשמתי. גם האנשים שמולם אעבוד, הבוס הישיר שלי, וזה שמעליו שגם איתו אעבוד ישירות, נראו כאנשים מפרגנים ותומכים, שנותנים את כל העצמאות הדרושה מצד אחד, אך גם תומכים בבקשה.

הייתי שם היום, חשבתי לסגור קצוות, מבחינתם, היה זה בכדי להתחיל חפיפה, וכן הם יודעים שאני צריכה לתת הודעה לבוס שלי, אבל בינתיים, לשעות ספורות בכל יום, להתחיל להתקדם הלאה. דא עקא שהבוס נמצא בחו"ל עד סוף השבוע, ואני נוסעת בשבוע הבא. כך שאני לא יודעת מתי אוכל לתת הודעה. זה זמן ביניים מוזר כזה. ערב ראש השנה.

גם החשיבה שלהם, לא קבועה וממוסגרת, את לא יכולה להתחיל כבר מעכשיו, את צריכה לתת הודעה, טוב, את ממילא עובדת בחצי משרה, את יכולה לבוא להתחיל בשעות אחרות. הם לא מקובעים, והם גמישים. זו עוד נקודה לטובתם.

מה שהכי מרגש אותי, זו העובדה שהיום, לאחר כשעתיים שהייתי שם, שמבחינתם נחשב כתחילת עבודה, כשכבר עמדתי ללכת, אמרתי לביני לבין עצמי, יש לי מול מי לדבר, אני רוצה לפתוח את הלב.

ואמרתי את מה שהיה לי להגיד, לראשונה בחיי העזתי לאמר, שאני לא מרוצה. אמרתי שלמרות שאני לא מרוצה מהשכר, האנשים נראים לי (נאים השכנים בעיניי), ומאחר שגם זה חשוב לי, אז הסכמתי להמשיך, אבל אני מבקשת לראות כיצד ניתן לשפר את השכר.

למרבה ההפתעה (שלי בעיקר), מה שאמרתי, לא רק שהתקבל בהבנה אלא גם בהסכמה ונאמר לי, כי הם מודעים למצב, ושמחים שהעליתי את זה על השולחן, וכי אם אעמוד בציפיות, הם ממילא תכננו להגיע איתי לדיוני שכר בפעם הקרובה (היינו ינואר 2014) ולא רק בעוד שנה וחצי.

אני שמחה שזה קרה, שאמרתי את שהיה לי לאמר. בפעם הראשונה בחיי, ואני לא ילדה קטנה, הוצאתי מהמערכת שלי שאני לא מרוצה, ושאני מצפה לשיפור. ושמחתי לגלות שיש לי מול מי לדבר ויש מי שמקשיב, ויתירה מזו, גם חושב עליי מבלי שאומר מילה (לפחות כך הם אמרו).

אני יודעת שאני נאיבית, והשכר שהוצע לי נמוך לאללה, אבל ואבל...נמאס לי מהחיפושים, נמאס לי מהנדודים, והאנשים שם נראים נחמדים למדי עם תפיסת עולם (לפחות בענייני עבודה) קרובה לשלי.

מקווה שלא אתבדה. מקווה שאכן השכר יועלה, מקווה למצוא את עצמי שם, לפחות בשנים הקרובות. שאוכל קצת, לא הרבה, רק טיפל'ה, לנשום.

מחזיקה לעצמי אצבעות בתקווה להתחלה חדשה.

(עריכה מאוחרת) והכי חשוב... שכחתי לציין... חדר משלי, פרטי בלי שותפים, עם דלת שנסגרת במנעול ...no more open space!!!!!!!

והגדרת תפקיד. דהההה.

***

איזה קטע, הנושא החם...

והפולניה המרוקאית, אמרה לי לפני כשבועיים, בשעת לילה מאוחרת, על קפה וסיגריה, "תראי איך את יושבת, איזה הבדל מלפני כמה חודשים, בלתי ניתן לתאר. את מדהימה. איזה שקט, איזו שלווה, איזה בטחון, איזו עוצמה". כך היא אמרה.

ומילים דומות, אם לא זהות אמרה שוגר, לפני כמה ימים. "הישיבה שלך השתנתה".

ויום לפני כתבתי לה, בהקשר אחר, אבל על אותו הדבר, "את יודעת שבעיניי זה לא קשר לסקס ומין. זה נותן כל כך הרבה בכל כך הרבה מקומות ודברים שונים".
ולמי שלא מבין, מי שלא יודע, מי שלא מכיר, מי שלא היה שם, זה נראה מוזר כל כך, זר לא יבין זאת, שלכאורה דווקא מהמקום הכי לא מתאים, או המקום שעל פניו נראה הדבר ההפכי ביותר, דווקא משם צומח עולה ומתפתח הכח הזה, הזהות המגובשת הזו. דווקא מהמקום שאדם משחרר ומפגין לכאורה כמה הוא חלש, דווקא משם, מהמקום הריק והנקי, של האפסיות לכאורה, ביטול העצמיות, אובדן הרצון העצמי, דווקא משם, מגיעה היכולת לנשום עמוק ולהמשיך הלאה, מגיעה העוצמה והיכולת לאחוז ולשלוט בה, מגיעים האיזון, השלווה והחיוך להתמודד עם החיים בתנאיהם שלהם (ביטוי שלקחתי ממקום אחר, שהוא כל כך שונה, אבל הו, כל כך דומה, וכן גם שם מדברים על השיחרור והכניעה וההתמסרות).

ובאמת,

אני מרגישה שונה, לא במובן של אחרת ממי שאני, אלא להיפך. אני, יותר אני מאי פעם, אני, כפי שתמיד ידעתי והרגשתי שזו אני, שכך אני צריכה להיות ולהרגיש.  ואני יודעת שאני עוד צריכה לעבוד על כך הרבה, ועדיין עדיין לא שם, ובכל רגע נתון קיימת הסכנה שאחזור אחורה, ועכשיו ההתקדמות תהיה בצעדים קטנים קטנים, קטנטנים, כמעט בלתי נראית כמעט בלתי מורגשת לצועדים. ובכל זאת חייבת להמשיך הלאה, בלי להתייאש.

כמו שבאולם הסוקרים- בעבודה השניה שלי- תלוי על אחד העמודים שלט – "אין יאוש באולם". מלא חב"דניקים שם, ושאר מיני דוסים יש שם בינות הסוקרים. אני יושבת ביניהם, מקשיבה להם מדברים. איכשהו מיד סומנתי, בין האחראים כסוקרת טובה ואני מצווותת דווקא לפרוייקטים מעניינים, כשיש אותם; ובין החבר'ה הקולים, לאחת משלהם, אין לי מושג למה. טווח הגילאים שם נע באזימות של שישים שיבעים שנה. מהצעירים ביותר- בני השבע עשר'ה – שבאו לעשות קצת כסף בחופש הגדול, לבין הפנסיונרים, שבאו בכדי לצאת מהבית, ולעשות עוד כמה שקלים מעבר לפנסיה. לא ניסיתי להתחבר אליהם, אל האנשים. מלכתחילה אמרתי, באתי לכאן בכדי להשלים הכנסה, בכדי שלא אחשוש לענות לטלפונים ממספרים חסומים, ולא בכדי לעשות לי חברים חדשים. אבל הם אימצו אותי אל חיקם והפכו אותי לחברה במועדון הדאחקות שלהם.

מה הלאה?

אני מאוד עסוקה, וזה מעייף, בריצות ממקום עבודה אחד למישנהו, וכן גם בראיונות עבודה, זה מאוד מתיש מבחינה פיזית, ולא מותיר זמן וכוחות לדברים אחרים. גם החום והקיץ לא מקלים עליי, רק מלנשום אני מזיעה, וכך יוצא שאת מרבית השבתות אני מעבירה בשינה, כשאני כמעט לא מרגישה טוב, או מעט יותר מכמעט, אוספת כוחות לשבוע הריצות הבא הממתין לי.ודווקא אני רוצה לצאת, ואפילו קובעת עם אנשים, אבל איכשהו הגוף מעלה דגל, מאותת בסימנים מובהקים, של כאבי ראש, גרון, חום גבוהה, או "סתם" עייפות ונטיה לכיוון המיטה.

והכתיבה? אנ כותבת המון בראש, במחברת, על דפי טיוטה תוך כדי המשמרת, בהמתנה לטלפון שייענה מהצד השני. יודעת שזו מין תקופה המתנה, לאו דווקא משום שאני רצה מכאן לשם, אלא שזו התקופה שאני מסיימת להבשיל, כמו פרק הזמן שעובר בין היותו של הפרי בוסר, ומחספס שיניים, לבין הרגע ההוא שבו אדם נוגס בפרי, וכל פיו נמלא מיץ טעים מרווה ומעיר.

והצילום? חוזרת מעט מעט לצלם, לומדת להגיש עבודות טובות יותר ויותר, בוטחת בעצמי יותר. מרוצה, אבל עדיין...לוחות זמנים של אפס זמן. העיקר שאני נוסעת לרומניה בעוד שבועיים לטיול צילום. בטח אחזור גמורה. מזל שמיד אחרי זה, ראש השנה.

והסטארט אפ ההוא שמילמלתי עליו לרגע? עדיין בגדר רעיון מופשט. אבל יבוא יום והוא יקרום עור וגידים. אין עוד זמן רב.

***

כל מוות הוא לידה מחדש.