צמח בר

וכמו תמיד, מילים שהיו מוסדרות אצלי בראש, ממתינות לכתיבתן, נעלמו ונאלמו עם הפעלת המחשב.

מה זה היה?

כן, השיחה על טעם הלוואי, עם המלכה הקופצנית.

היא שאלה, מהיכן הגיע לי המשפט על טעם הלוואי.

ועניתי, שהוא קפץ לי לראש.

ושאלה, למה התכוונתי כשאמרתי טעם לוואי.

שאלתי בחזרה- תגדירי טעם לוואי.

אמרה- זה הטעם שנשאר בפה אחר שהטעם האמיתי והמקורי כבר נעלם.

הנחתי ראשי על פרק ידי, והבטתי בשמש הקופחת על האנשים העוברים בשדרה ומעט המכוניות שחלפו בכביש בצהרה של שבת חמה והרהרתי.

כן, עניתי, זו בדיוק ההגדרה, טעמן של אהבות לא נכונות, החלטות לא נכונות, ובכלל, כל מה שנשאר אחרי. טעמה של החמצה.

וסיפרתי לה על אישאחד. שבמשך שמונה עשר שנה אהבתי אותו בהפסקות. שכשהכרתי אותו מבחינתי הוא היה על האולימפוס, ולאט לאט, עם השנים, ככל שהלכתי ובאתי, וברחתי וחזרתי עד שהלכתי ולא שבתי, האולימפוס התנמך, או שהעמק שבו שריתי התמלא, והפך לגבעה ואחר להר נישא. שבהתחלה הערצתי אותו, עד כמה שאני יכולה להעריץ אדם, הוא היה (עדיין) חכם, ומשכיל, ומוכשר, וכתב ספרים ושירים והבין במוזיקה, אוכל ואומנות והיה מטורף. וזה משך אותי, והפחיד אותי בו זמנית.

ובהמשך כמה היה מאושר ככל שהיה איתי, והאור שנדלק בפניו בפכל פעם שגיליתי שיר שהוא כתב אליי ועליי, כי לספר לי ישירות לא יכול היה. וכמה אהבתי שבלילה, תוך כדי שינה משך אותי אליו וחיבק אותי בגופו עד שנחנקתי מחוסר אוויר ומחומו ולא נתן לי להתרחק ממנו כל זמן שהייתי לידו.

וסיפרתי לה, איך בהמשך דמותו קטנה בעיניי, יותר ויותר, ולא סיפרתי למה.

רק אמרתי שזה- ההתקטנות הזו – קרה לי עם עוד אנשים ושזה מעציב אותי, שאני מתפתחת ומתקדמת כל כך מהר, ואנשים אחרים נותרים מאחור.

והיא אמרה- אולי תנסי להאט את הקצב.

עניתי- זה לא בכוונה.

ושאלתי- איך אני יכולה להאט?

והיא נאנחה ואמרה- נו, טוב, לפחות אני יכולה לעמוד בקצב שלך.

אח"כ המשכנו בשיחה, שהייתה ספק עצובה, ספק שמחה, ושיתפתי אותה בתהיה שיש לי- כיצד להכיר גברים חדשים?

לא מצאנו פתרון.

זו בעיה.

בתקופה שחגגתי בת-מצווה, היה נהוג שההורים קונים שעון, והחברים לכיתה אוספים כסף וקונים עט פרקר.

אהבתי את השעון שקיבלתי לבת-המצווה. החלפתי לו כמה רצועות במהלך השנים. עד אשר קיבלתי שעון חדש מאמא שלי, עת השתחררתי מהצבא. שעון יפהפה ומאוד יקר.  

גם מועקה קנה לי שעון, ומאוד אהבתי אותו, נדמה לי שהשאריות שלו (של השעון), עדיין נמצאות באחד המקומות שלי.

מאז עלה מספר השעונים שברשותי, יש לי שעוני יד, שעוני כיס, שעוני אצבע, שעוני כיס, או חגורה, שעונים שתלויים על שרשרת; יש לי הרבה מהם, כמו כל דבר שיש לי הרבה ממנו- ספרים, דיסקים, בגדים, נעליים, כובעים, מקומות עבודה, אקס מאהבים, והרבה אוהבים.

מאחר שאני איטרת, השעון נמצא על יד ימין, מאז שאני זוכרת את עצמי עונדת שעון.

לא תמיד אני עונדת שעון, במיוחד לא בקיץ, משהו כמו שמעה שמונה חודשים בשנה, אני מסתובבת נטול שעון. אין לי צורך יש שעון בפלאפון, במחשב בעבודה ובבית.

מעולם לא החשבתי את השעונים שלי כבעלי חשיבות, לא עבורי בכל אופן.

      לפני כשנה ויותר ויתרתי על שעון שסימל עבורי הרבה, אבל חשבתי שזה מקרה יוצא ודפן.

      אבא שלי קיבל שעון ממקום העבודה שלו, אתם יודעים, מאותם שמקבלי אחרי דור שנות, ותמיד ענד אותו. גם כשהיה בבית החולים, במצבים הכי גרועים שלו, חיפש לדעת מה השעה, וביקש שיענדו לו את השעון מיד כשהיה חוזר מבדיקה כזו או אחרת.   בלילה שבו הוא הוציא את נשמתו, עם כל ההיסטריה והיגון, והכאב, ענדתי לעצמי את השעון שלו. אינני זוכרת את עצמי עושה זאת. אני רק יודעת שהשעון היה עליי כשיצאנו מבית החולים. מאז ענדתי אותו. וכשלא היה עליי, הרגשתי חסרת קליפה. קליפה- לא שריון צב קשה וכבד, אלא קליפה עדינה, כקליפת החילזון, שברירית וכמעט שקופה. יום לפני ערב פסח, עלינו לקברו, אחותי, אחי, אמי ואני. אחר, המשכנו ביומינו כרגיל. כשהגעתי לעבודה, והתיישבתי לכיסאי, התפרקה רצועת השעון, ונפלה.

      בימים האחרונים, אני עונדת את השעון שבעלי (לשעבר) נתן לי כמתנת יומולדת ערב עזיבתי אותו. מבלי משים השעון נחגר על יד שמאל, כמנהג אנשי הישוב, ושלא כמנהגי. כששמתי לב שאני חוגרת את השעון לשמאל, הורדתי את השעון, וניסיתי לענוד אותו על יד ימין, אולם משהו שם לא הסתדר לי. והשארתי אותו על יד שמאל.

מסקנה, או סיכום דבר? אין לי.

הפוסט נראה לי כמו נכתב חלקית, אבל אני מניחה שיבוא הזמן להשלימו.

איפה אליס והמטורף תשאלו?

במסיבת התה, הם רק שלחו אותי להביא להם ביסקוויטים.

לפני שבוע, סיפרתי לפמה שהשארתי את השעון שלו בבית.

ושהוא עדיין לא שם לב.

השעון ההוא שקיבלתי בהשאלה מסוייגת בתאריך.

השעון שלו שכל כך אהבתי.

ואז סיפרתי בשקט על השעון הזה.

השעון שאהבתי, שכל כך התאים לי ליד. ולא בגלל שהיה עדין.

השעון שהיה אצלי לפני כמה שנים, למשך כמה שנים, ושהחזרתי לו.

השעון שחיפשתי שעון שכמוהו אוהב.

שכמוהו יתאים לי.

השעון שחלמתי כל הזמן שיחזור אליי, ואוכל לענוד אותו.

ואז אמרתי משהו שאני חושבת מעט הפתיע את פמה (למרות שלא אמרה מילה) – השעון הזה היה יותר מטבעת נישואין בשבילי.

השעון היה סמל לאהבתי אותו.

חלמתי עליו, עליו ועל השעון, חלמתי לחזור לשניהם.

חלמתי לחזור לענוד אותו, מעין סמל של שייכותי אליו.

הדבר החומרי שקושר אותי אליו.

מעולם לא הבנתי מה משמעותו של השעון, עד שסיפרתי בקול שקט ומהורהר על השעון.

ואז סיפרתי איך החזרתי אותו, כמה ימים לפני כן.

באותו בוקר אומלל אחרון שראיתי אותו. כבר עמדתי ללכת, כבר היה ענוד שוב על פרק ידי.

ואז בהחלטה של רגע, וללא התלבטויות, וללא חרטה, הורדתי אותו מעליי, הנחתי על השולחן, והלכתי.

ולא הבטתי לאחור.

לא הייתי צריכה להילחם בעצמי.

השעון שמשמעותו הייתה עבורי יותר מטבעת נישואין, שחלמתי לחזור אליו, הושאר מאחור.

וכך גם הוא.

היום בערב, לאחר שלא וויתר, והתקשר שוב, ושוב, דיברנו. בטלפון.

לא מקובל לעשות דברים כאלו בטלפון.

זה לא אישי מספיק, אבל הוא התעקש לדבר, ואני לא רציתי להיפגש איתו.

אז אמרתי לו, שאני לא יודעת איך הוא מגדיר את מה שבינינו, אבל זה לא מספיק לי, אני רוצה יותר, והוא לא יכול, לא מסוגל, לא רוצה לתת.

והוא אמר- למה לא מסוגל?

אולי לא רוצה, אולי לא יכול, אבל לא מסוגל?

ואני אמרתי, זו נגזרת של לא יכול, ולא רוצה.

והוא שאל, מה אני לא יכול לתת?

ועניתי- כבר אמרתי כמה פעמים. חום, אהבה, אינטימיות, משפחה.

טוב, אמר, תתקשרי אליי כשתהיה לך תשובה.

וניתקנו את השיחה.

ואני עמדתי, כולי רועדת, נשענת על המגב- ניקיון יסודי בבית, כבר אמרתי?

ושאלתי את עצמי, מה תשובה, מה?

והתקשרתי אליו לשאול, לאיזו תשובה הוא מחכה ממני?

אם כבר אני היא זו שצריכה לקבל תשובה.

טוב, סיים שוב את השיחה.

כשתרצי לדבר.

שלום, אמרתי, וניתקתי את השיחה.