צמח בר

אני במצב כלכלי לא טוב.

לא זה לא הביטוי הנכון לגמרי. מאז גיל שש עשרה, מזה שלושים שנה אני במצב כלכלי לא טוב. עכשיו אני במצב כלכלי גרוע. ככה עוד לא היה לי, והיו לי כבר כמה משברים, אבל כזה עוד לא היה.

שתי הלוואות מהבנק, הוצאות יותר מהכנסות, חוץ מהעבודה הקבועה שלי אני יכולה לעשות עבודת סקרים טלפוניים, אבל זה קורע אותי גופנית ואני נגמרת. מנסה למצוא עבודות תרגום, אבל כאלו או שאני לא מוצאת, או שאין בנמצא.

לא אני לא מסכנה.

האדון שלי החליט להתערב בנושא, ולתפוס פיקוד גם על האספקט הזה בחיי. בכך למעשה הוא מגשים לי חלום חיים, ישן נושן. שמישהו יתפוס פיקוד עליי, שינהל אותי. זה מה שרציתי מתמיד. שיאמר לי מה לעשות. שיתן לי הוראות. השאלה, אומרת שוגר, מה יקרה כשהוא לא יהיה שם. נכון לכרגע, אני עונה, כל מה שאני רוצה זה שהוא ישאר.

הרבה מהבעיות ומהדברים שמחכים לטיפול הם תולדה של ההפרעה, ה- ADHD. זה לא תירוץ, זו סיבה. בנוסף לעובדה שבשנים האחרונות הפסקתי להלחם ופשוט נכנעתי, מיואשת, הפסקתי להילחם כנגד עצמי, הפסקתי להשתמש במנגנונים שעליהם נשענתי עד לשנים האחרונות. אני פתאום מבינה יותר ויותר, כמה רמת ההפרעה שלי גבוהה ביחס לאחרים שלהם יש גם ADHD. כמה הצלחתי להתמודד יפה עד השנים האחרונות, עד שהרמתי ידיים.

אם כבר אני עושה משהו, אז עד הסוף, לוקחת אותו באקסטרים, לא?

הייתי בשישי האחרון בהרצאה על ADHD  במבוגרים, לא שהם חידשו לי משהו, אולי רק חידדו, וקיבלתי עוד כמה לינקים למאמרים ופורומים שאני יכולה לקרוא בהם. אני מבינה שאני צריכה גם טיפול התנהגותי, ולא רק את הכדורים שאני לוקחת. אבל משעשע או לא, הדברים שהאדון שלי עובד איתי עליהם, כמו שליטה בהתפרצויות רגש, זה חלק מהטיפול ההתנהגותי שהם מציעים למבוגרים בעלי הפרעות קשב וריכוז, שאצלי זה מופיע בליווי של ה- H – ההיפראקטיביות, האימפולסיביות, הנמהרות.

זה לא פוסט קוהרנטי במיוחד.

בוקר ואני חצי אפופה- כן, מסתבר שגם זה תסמין ל- ADHD- קשיי הירדמות, שינה לא רגועה, והתעוררות קשה.

מה רציתי לאמר?

שאני עייפה. לאו דווקא פיזית, אלא נפשית,רגשית. רוצה למצוא את הפינה הקטנה שלי, לא רק מבחינת מגורים, אלא גם מבחינת תעסוקה ופרנסה. מקום שאהיה נלהבת אליו, לעסוק בו. לא מחפשת להתעשר או משהו כזה, אם כי, זה יכול להיות נחמד. אבל משהו שאוהב. שישמח אותי. אני מניחה שיהיו עליות ומורדות, וזמנים קשים. אין טוב בלי רע. אבל הייתי שמחה לקצת חסכונות, קצת אוויר לנשימה. קצת להרשות לעצמי דברים בלי להיות חנוקה.

קצת...משהו.

מסכנות של בוקר.

משחררת מילים ומחשבות. תהיות ורציות.

אני רוצה.

כן, אני רוצה.

את הפינה שלי אני רוצה.

מגורים

תעסוקה

אחר כך נדבר על הלאה.

שנתיים ומשהו לאחר שהשתחררה מהצבא האחיינית שלי החליטה סוף סוף, ויצאה לטיול הגדול של אחרי הצבא והיעד - ניו זילנד. 

עוד לפני שהיא נסעה, אחותי, אמא שלה, התגעגעה והחלה לתכנן את הנסיעה שלהם לבקר את הילדה. 

בדחילו ורחימו פנתה אליי והתייעצה, איך להציג את הטיול בפני בעלה, האם יסכים להיעדר מהמשרד לעשרה ימים-שבועיים ומה לעשות עם הכלב, הרי בפנסיון היא לא רוצה לשכן אותו לכל כך הרבה זמן. 

מה הבעיה עניתי. בעלך לא יכול לאמר לך לא, ואני אבוא לטפל בנבחן הקטן. 

ברצינות?! היא שאלה, לא מאמינה. 

כחודש לאחר שהאישה הצעירה נסעה, נסגרה הנסיעה של הוריה אליה, לא לעשרה ימים-שבועיים, אלא לשלושה וחצי שבועות. 

ואני מוניתי כאחראית על הדירה, הרכבים והיצור הקטן שמעצבן את השכנים. 

ביום שני אחר הצהריים הורדתי אותם בשדה התעופה, שניהם מתרגשים, היא לא מסווה, הוא לא מודע (או לא מודה) לתחושותיו. 

הדירה שלי, למעט סופי השבוע שבהם החייל הקרבי מגיע וביקש (כצפוי) את הבית לעצמו.

אני לבד כאן, בדירה הגדולה, רק עם שלל מכשירי תקשורת אלקטרוניים, טלוויזיות, מכשירי רדיו, והכלב הנבחן שמקבל את פניי בברכה כמו הייתי זכר האלפא של העדר שלו. 

זה לא דבר קל להיות לבד, גם אם זה בכוונה תחילה. 

אני יכולה למלא את השעות הריקות והשקטות בשיחות בטלות עם חברות, לצפות בטלוויזיה, ובערימות הסרטים שהושארו עבורי, אני יכולה לדפדף בלי סוף בפייסבוק ובכל מיני פורומים ואתרים. 

אבל לא, בחרתי בשקט שלי. 

לא הייתי לבד עם עצמי ליותר מכמה שעות בודדות, כבר שנים, מאז שחזזרתי לגור עם אמא בפעם הקודמת, עוד לפני שהכרתי את ו.ו.ס (וודרו וילסון סמית- הלשעבר האחרון בסידרה נכון לכרגע) ומאז עברו הרבה מאוד שנים. יותר מדי. 

אני צריכה את הלבד הזה. 

הייתי זקוקה לו מזמן. 

לחזור לעצמי בלי הקליפות. 

בחרתי להתקלף מהמסיכה שעוטה את פניי מדי יום ביום, עד שהכאב של חבישתה הפך להיות בלתי נסבל. 

כשנכנסתי לדירה משדה התעופה, התנגן ברדיו שהושאר פועל, שיר שגרם לי לבכות, סוף סוף הדמעות יורדות, נשענתי על הדלפק, והקשבתי לו עד סופו, כשדמעות זולגות ללא הפסק, זולגות ומטהרות. 

לאחר מקלחת הדמעות, חשתי קלופה, עירומה, וכל אותו הערב לא הפסקתי לכתוב. 

כתבתי, בלי הפסק, המילים זורמות. 

מפסיקות לאתנחתא ושוב חוזרות. 

כתבתי כמו שהתגעגעתי לכתוב. 

***

הפוסט הזה נשמר בטיוטות.לא להביט בו.

***

זה כבר ערב שלישי שאני כאן.

עכשיו יש גם וייפיי בדירה, ואני יושבת מול הלפטופ של העבודה, ומתחילה להסתגל לסביבה.

עם המחשב שבכאן איני מסוגלת לעבוד, לגלוש או בכלל להביט בו.

לא שעם הנייד זה כזה נפלא.

מדי כמה רגע אני מעבירה בטעות אצבע על משטח המגע ולא מבינה לאן הסמן הגיע ואיך.

אבל המסך כאן יותר טוב, וכל מה שאני עושה כאן, חוזר איתי בעוד כמה שבועות למקום ששם שוכנים הספרים והכובעים שלי.

(איך כתבה לי עכשיו האישה הצעירה בוואטסאפ- "טכנולוגיה ומשפחת XXX =כישלון ופוביה אחת גדולה")

זה ערב שלישי שלי כאן, וכבר דיברתי עם יותר שכנים משדיברתי במקומות אחרים, ובהכל "אשם" הכלב.

הנבחן, שקיבלתי את הרושם מאחותי שהם לא סובלים כי הוא עושה להם חור בראש.

מסתבר שהם מקבלים אותו בהבנה, או לפחות כך הם מציגים.

זה ערב שלישי שלי כאן,

הלבד הזה עושה לי טוב.

זה לא שאני עושה דברים שונים מבדרך כלל.

טוב, נו, כן מעט. אבל בקטנה.

***

אני מרוצה.

רוצה הביתה, כך כתבתי בטוויטר.

רוצה.

כבר כמעט שנה אני כאן.

שיערתי שזה הזמן שיקח לי לעמוד מחדש על הרגליים.

לא ידעתי אז, שעדיין לא אמצא עבודה שתפרנס אותי, את האוטו, את הצילום, ואת הדירה שאני רוצה.

אני רוצה הביתה.

כאן זה מעולם לא היה.

המקום שלי.

בשקט שלי.

הסדר שלי.

ההרגלים שלי.

בלי להתאים את עצמי לאפאחד.

רוצה הביתה.

לבית שלי.

רוצה.

הביתה.

כבר.

עכשיו. 

Are we there yet?

כועסת?

לא, לא במיוחד.

אז איך את מרגישה?

אני שואלת את עצמי מדי יום בחודש האחרון.

ממתינה לנפילה שהייתה אמורה לבוא ומבוששת.

כנראה שלא עיכלת עדיין.

לא, אני די משוכנעת שקלטתי כבר מההתחלה.

אני גם לא מסתובבת באיזה מין קיהיון חושים. להיפך- פתאום אני מרגישה, מריחה, צוחקת, נהנית. לא בהתרסה או בהבלטה. לא בקולי קולות. אין לי צורך להוכיח קבל עם ועדה ש"הנה אני יכולה", גם לא לעצמי.

הייתי אומרת שאני חוזרת לעצמי, רק שכבר מזמן איני יודעת היכן זה עצמי. או שמעולם לא ידעתי.

אני משערת שתקופת האבל החלה הרבה לפני הפרידה. בחודשים האחרונים זה היה פשוט רע, והזוגיות פשוט גססה. את המכה האחרונה, הניצחת, מכת המוות, הוא הנחית כשאמר תעזבי. לא רוצה יעוץ זוגי, ולא כלום.

אז הלכתי.

ועכשיו אני גרה אצל אמא שלי.

את ההתרוצצויות לא חסכתי לי, כי עדיין אני עושה אותן, עבורי ועבורה. לפחות היא מבשלת, ומכירה תודה, ושמחה. ולא מקבלת אותי כמובן מאליו, למרות שאני הרי הבת שלה.

זה לא קל לגור אצל אמא.

לא בגילי.

כבר יש לי את ההרגלים שלי, ואופן הדברים שאני אוהבת לעשות, והצורך שלי בשקט ובפרטיות. הבלאגן שלי. אבל במהלך השנים למדנו לכבד זו את נוכחותה של השנייה וכבר יש פחות עימותים. עדיין לא היה אפאחד בינתיים.

אבל בכל זאת ממלאה לוטו מדי פעם, כבר מבינה שלעולם לא אצליח להגיע לדירה משלי ללא הזכייה הגדולה.

חולמת על הפינה שתהיה שלי, שארהט אותה בריהוט שאני אוהבת, אשמע בה מוזיקה כשאני רוצה, ספרים מפוזרים בכל הבית, הבית שלי. המאורה שלי.

מקום להתחבא בו,

המקום לצמוח ממנו,

מקום לברוח אליו,

מקום לפרוח בו.

מקום שיהיה אני.

"מה את באמת רוצה?" היא שאלה אותי,

אני רוצה..." התחלתי לענות, ואז שיניתי דעתי, "אני לא רוצה ש...",

ודממתי לרגע, ואז אמרתי במעין פליאה- ""אני לא באמת יודעת מה אני רוצה, לא יודעת אם אני רוצה".

אני לא רוצה להיות לבד, אבל לא ממש ביחד.

רוצה שיהיה מי שייתן חיבוק, וכתף ותמיכה ואהבה.

אבל שלא יצפה שאשאר לישון אצלו אחר כך.

לא רוצה להיות חנוקה.

רוצה את הבית שלי, אבל לא איתו,

לא כרגע בכל אופן.

רוצה שיהיה עם מי לדבר, אבל לא בכל יום,

והוא לא חייב לדעת מה אני עושה בכל דקה.

רוצה אותו, האיש ההוא,

את החיבוק שלי איתו,

הנשיקה,

הליטוף

האהבה,

החרמנות,

הנגיעה.

רוצה זוגיות, אבל אחרת.

רוצה ביחד, אבל לחוד.

אני בעצמי לא יודעת אם אני מסוגלת,

אבל יודעת, שכרגע אני לא יכולה,

לתת יותר מרגע, או אפילו שניה.

***

האם גם אתם תמיד חלמתם שהבוס שלכם ייתן לכם אות הערכה בלא שהתבקש לכך?

שיבוא ויציע העלאה במשכורת, או הטבה בתנאים גם בלי שפתחתם במו"מ?

תמיד חלמתי שהבוסית שלי תשב איתי לשיחה, ותציע לי רכב כחלק מתנאי ההעסקה, או איזו שהיא הטבה.

במקום העבודה הנוכחי שלי, הבוס שלי הציע לי רכב כבר בראיון העבודה, מבלי שהעליתי את הנושא.

זה היה סוג של חלום שהתגשם.

***

מאז שעמדתי על דעתי רציתי לעבור לגור מחוץ לעיר, לאיזו עיירה קטנה, לא רחוקה ולא קרובה.

אבל לעבור לגור מחוץ לעיר, אי אפשר כשאין לך רכב.

אז חיפשתי עבודה מכניסה, בכדי שאוכל להרשות לעצמי לרכוש רכב.

ומאחר שאני גרה בתוך העיר, גם היה לי יותר קל למצוא עבודה בתוך העיר.

ואז לא היה כדאי, ולא הגיוני שאעבור לגור מחוץ לעיר, עם כל הפקקים בכניסה אליה.

ובכל פעם מחדש שהחלפתי עבודה, שקלתי למצוא משהו מחוץ לעיר שיקל עליי את המעבר,

ובכל פעם מחדש מצאתי עבודה,

אבל בתוך העיר.

ושוב היה זה לא הגיוני לצאת החוצה.

בפעם היחידה שיצאתי לעבודה אל מחוץ לעיר, הייתה לשם הסעה,

אבל המשכורת הייתה נמוכה, וכיסתה בקושי את שכר הדירה.

ואז חיפשתי ומצאתי את העבודה הזו.

היא בעיר, אבל בעיר אחרת.

והיא נחמדה.

ואמרתי לעצמי שאמתין עד אשר אקבל את הרכב, ואראה האם כדאי לעבור ולאן ומתי.

וכבר בשבוע הראשון לעבודה שהתבשרתי, שתקופת השכירות של המשרדים הנוכחיים עומדת לפוג בעוד כמה חודשים, וצפוי מעבר לאיזור בכלל אחר.

השתדלתי מאוד שלא להפגין את שמחתי הרבה.

השבוע הודיע המנכ"ל שאנחנו עוברים, לאותה עיירה קטנה שלמדתי להכיר כמה חודשים לפני כן.

שמחתי מאוד.

השלב הבא, יהיה למצוא דירה באיזור שם.

אני אפילו יודעת איך אני רוצה שהיא תראה.

עכשיו אני מחכה.

גם זה סוג של הגשמה של חלום.

***

את הפרה השניה פגשתי אחר הצהרים, עם פיתה דרוזית חמה מרוחה בשוקולד השחר (רק חצי, את החצי השני אכלה החברה) , וזו באה אחרי כריך עיראקי בג'בטה שלא הצלחתי להפסיק לאכול עד הפירור האחרון.

ועוד עז נפלה עליי חצי שעה אחרי שיצאתי מהעבודה, עת הלכתי לחפש מזוזה, לדירה חדשה (לא שלי, לצערי הרב, כלומר הדירה, לא המזוזה).

עז שלא הייתי בטוחה שאוכל לה. ומירב הסיכויים היו שלא אוכל לה, גם אם הייתי במשרד מול המסך עם סוללת טלפונים וגיבויים, בשעה כזו כשמחר גם אירופה לא עובדת? מי היה חושב...

אבל מסתבר, שיכולתי לה, ועוד רק בנייד תוך כדי בחירת צבעים למזוזה, לתקתק את הדרוש טיפול, שלא היה מי שהיה מאשים אותי אילו לא הייתי מצליחה, ולא היה מי שיופתע שאכן הצלחתי.

רק אישור סופי במייל נדרש כשהגעתי עת חשיכה הביתה, עייפה, ותשושה.

וקיבלתי תודה חמה, וחיוך חם מעבר לקו הטלפון, וידעתי ששוב פעם הצלתי ת'תחת של החברה (פירמה, לא פרינד).

אבל משום מה זה לא משאיר אותי מסופקת וגאה, פעם אולי לפני חצי שנה, אבל היום אני כבר לא רוצה.

אה, גם קנינו מזוזה, יפה, ונחמדה.

את שאר המזוזות והקלפים, נרכוש בהמשך השבוע.

זה רק עושה לי חשק לבית משלי, רק מקפיץ לי את העובדה, כמה קשה לי, כמה אני מסתירה, כמה אני חושקת שיניים, למען המטרה (אם מישהו לא הבין- לימודים, ועכשיו מתחשק לי לטפל בשיניים העקומות שלי, בכדי שאפסיק להיראות כמו מכשפה).

* * *

אה, הייתי מחוכמת נורא.

בתגובה לעופרניקוס, מצאתי שיש לי עוד שתי פרו(ת)...

אוי כמה שאני שנונה,

או כמו שאלף היה נוהג לאמר:

i kill me....

את עצמי לדעת

איבדתי

במהלך הזה.

כל היום הארוך הזה (שכמובן עדיין לא נגמר), מסתבר היה לי לא קל, לא רק פיזית;

ובכלל כל התזוזה הזו לא ממש עושה לי טוב, למרות שכולם סביבי חושבים שזה יעשה לי רק טוב.

אני מחכה לראות שזה באמת יעשה לי טוב.

ומכל היום הארוך הזה, דווקא היבבה הקטנה של החתול, דווקא היא העלתה בי דמעה.

ואחד ההראלים, שר על זה שהיה משנה, משתנה, אילו ידע, ודווקא היבבה של אושר, וההאחזות שלו בכף ידי, אושר, שלא מבין מה אני עושה, ואין לי איך להסביר לו, דווקא היבבה הזו, עשתה לי לבכות.

החלטה שקיבלתי הורידה מעליי משא כבד, ומזה כיומיים אני חשה כאילו 20 ק"ג נשרו ממני, ו 30 שנים הורדו ממני (מה הפלא, ישאלו יודעי דבר). יחד עם זאת ההקלה הזו מלווה בחששות כבדים של רגרסיה למקום בו הייתי לפני חמש שנים.

היה מי שאמר שאמנם זה יכול להיראות כרגרסיה, אבל גם כסגירות מעגל. ולדעתו זו סגירת מעגל.

אמר וכנראה ידע. תודה.

שדות חושב שכבר איני יכולה לחזור אחורה, כך שאין זו רגרסיה.

אני מקווה ששניהם צודקים.

אני מהרהרת בדבר, והנקודה בעורפי, זו ששכחתי כבר את קיומה מעקצצת בכאב.

* * *

אני חולמת למצוא עבודה שבה אוכל לתת ביטוי לכישרונותיי ולכישורים שלי, אלו הלא-תפעוליים, ה"אחרים";

בכך אני מתעלמת משאר היכולות שלי, שאף בהן איני קוטלת קנים, כלל וכלל. האם משום שאלו יכולות ארציות יותר, חסרות הילה וזוהר, אני ממעיטה בערכן?