לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

צמח בר


כינוי: 

בת: 57





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ארבעה גברים ואישה


נשים זה
כמו...נעצרתי לרגע וחיפשתי הקבלה מתאימה שתהיה קרובה לעולם שלו, נשים זה כמו אדמה.
כך אמרתי לו. צריך לעדור, לזבל ולדשן אותן יותר מפעם אחת בהכנה לחריש עמוק, ואז
לזריעה.


נשים זקוקות לתחזוקה
שוטפת של תשומת לב, גם ובמיוחד אם הן אומרות שלא. כמו אדמה בשנת שמיטה שמגדלת עשבי
פרא - תשמוט אישה לרגע או שניים, שנה- שנתיים והיא תתן לאחרים להשתלט עליה.


***


גברים זה כמו
ספרים. תמיד אחזור לדפדף ולקרוא באהובים עליי ואתענג על כל מילה, על כל פיסקה, על כל
עמוד שאני קוראת מחדש, גם אם כבר היו בינינו ספרים אחרים, גם אם הם אוהבים ואהובים.
לכל ספר אהוב יש פינה אחרת בלב שלי ובלב שלי יש הרבה פינות. חלקן גלויות, חלקן
נחבאות, ורובן נסתרות, לא ידען זר. לא אהבתי כל גבר שאהב או איהב אותי, אבל כל גבר שאהבתי, אהבתי
אחרת. זה לא מפחית מהרגש ומהחשיבות שיש לאותו גבר או ספר עבורי. לכל אחד מהם יש
מקום בתוכי, גם בעוד עשר שנים או מאה. תמיד אוהב אותם וזה לא יגמר.  


אם אתה יודע על
גבר אחר בחיי, זה לא אומר שאתה כבר לא אהובי. זה רק אומר, שכרגע בפועל, אתה לא איתי.


עם כל זאת - גבר
שירצה לקבל את כל האהבה שלי, את כולי, גופי ונשמתי, (וכן, זה אפשרי) יאלץ להתמסר
אליי בדיוק באותה המידה ולתת לי את כולו. זה לא תנאי, או איום, זו הגדרת עבודה.
מצב תפעולי.


***


ידעתי שתחפש ותמצא
אותי


אני לא מוכן לוותר
עלייך


אל תוותר עליי


 


 


 


***


תמונה





נכתב על ידי , 9/10/2015 14:03   בקטגוריות אדון הדגם והגבירה, אישמרחוק, אקסטרה-אורדינר, יומן מסע, שליט הלוגרוס (שם זמני)  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבע וחצי


אתה החיבוק שלי

ואני כוס היין שלך

אתה עמוד האש המאיר את דרכי

ואני הלבנה העוטפת אותך כשמיכה

אני המרגוע לך

ואתה לי הכמיהה.

 

 

נפגש בשבע וחצי, אחרי המלחמה שלך?

נכתב על ידי , 25/9/2015 17:17   בקטגוריות אישמרחוק  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ערב סתווי


יום חמישי בבוקר, לא מצליחה להתעורר, כאילו לא היה יום כיפור אתמול ולא עשיתי מאומה.

מאחרת לעבודה בשעה ורבע. ממילא אין מי שמפקח על השעות שלי. הכי חשוב להם שאני מגיעה והעבודה נעשית.

הרבה עבודה. הרבה בעיות תקלות ובלת"מים. אני צריכה לפצות על ימי החופש של החגים. מרבית העבודה שלי נעשית מול חו"ל ובדרכי העולם ואינה נחה בזמן שאנחנו חוגגים ולועסים עם משפחותינו.

אישמרחוק לא מתקשר ולא משאיר אות וסימן.

מסיימת יום עבודה, גם עם האיחור, עדיין דפקתי שעות נוספות.

אור של בין ערבייים סתווי. ענני הנוצה שבשמיים נצבעים כתום-ורוד באורה של שקיעה. תוך כדי נהיגה מחליפה משקפי שמש למשקפי הראיה. השמש כבר לא מסנוורת כל כך. 

תוהה לפשר העובדה שמתישהו באמצע היום חלפה מחשבה בראשי "הייתי שמחה אילו הכלבה שלי הייתה כאן עכשיו. לא משהו ספציפי, רק שתהיה כאן".

לא היה לי עם מי לחלוק את התחושה. 

עכשיו כשיצאתי מהמשרד, ואני כבר בדרך הביתה, אני כבר לא רוצה אותה לידי. שילחתי אותה לדרכה. היא תחזור אליי כשתהיה מוכנה ויכולה.

נוהגת בדרך הביתה, אחוזה בשרעפים, הכבישים לא עמוסים יחסית.

אני כבר מבינה שאת השלב הנכחי של המסע שלי, אני עושה ואעשה לבד. בלי עזרה ובלי הנחיה. בלי מי שילווה אותי ויחלוק איתי את חוויות הדרך. אני כבר ילדה גדולה. גדולה מהחיים עצמם.

חבל, לדעתי אלו יהיו החלקים המעניינים של המסע דווקא משום אין לי מושג איך להגדיר את השלב הזה במסע ומה היעדים שלו. 


תוהה לפשר המלנכוליות שלפתע נפלה עליי בלי שום סיבה.

 

 

נכתב על ידי , 24/9/2015 19:01   בקטגוריות אדון הדגם והגבירה, אישמרחוק, הגיגים  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סינרגיה


עירומה מתחת לבגדים

שבויה במבטך,

חודר כליות ולב. 

 

עינייך בעיניי נעוצות, 

ליבי בליבך אחוז, 

כתפי בחיקך מתחככת, 

איברותינו שלובים. 

 

נכתב על ידי , 9/9/2015 23:41   בקטגוריות אישמרחוק  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שרוטה


ואחרי ששוגר סיימה להסתפר ולצבוע את השיער (בגוונים של כחול ו-ורוד), אני כבר גוועתי ברעב, וכל מה שהיייתי מסוגלת לעשות זה לנבוח "אוכל".

אז הלכנו לאכול. מה שהיה קורה בכל מקרה.

המקום היה עמוס לעייפה, מצאנו לנו מקומות ישיבה, בפינה שכוחת אל מול איזור ה- utility של המטבח.
ניחא, מילא, שיהיה.

המלצר התעכב, הלך ובא, לא היה מאורגן על סדר העדיפויות שלו. בינתיים התבוננו בעובדים, בטבחים, בשף שהקרין מיקצועיות וטעם כל מנה ושוחחנו. לשוגר ולי מעולם לא חסרו נושאי שיחה, על עבודה, מאהבים, לימודים, צילומים, ההליכה על הדגם, הנסיעה הקרובה, ועל איש שחזר בפתאום לחיי ועשה אותי מאוד מרוצה.

כשקיבלתי את כוס היין, הרבה לפני האוכל, ראיתי את השף, יש לו עיניים כחולות כמו ביום שמש חורפי קר קר קר אחרי סופת גשמים עזה, מתבונן בי- זו לא הייתה הפעם הראשונה- וזורק הערה או הוראה כלשהי למישהו. לא שמעתי, לא הקשבתי. הייתי עסוקה. זיתים הוגשו אליי. לא ראיתי שזיתים הוגשו לאף אחד מהסועדים. אמרתי תודה למלצר המגיש. באמת זיתים טעימים. 

אחר כמה רגעים, נגש אלינו מעבר לדלפק, ושואל, הכל בסדר, קיבלתן את הזיתים?
"כן, תודה. אנחנו מרוצות" ענינו שתינו, מחייכות.
אני כבר ניחשתי את העתיד לקרות.

קיבלנו את האוכל, אכלנו, נהנינו, הזמנתי עוד מנה, הגיעה שגויה, סובבתי את הגב למלצר והמתנתי לחדשה- המנה הנכונה. כל הזמן הזה, אני רואה אותו עובד, מסתובב בין הטבחים והעובדים, טועם מנות ובין לבין עיניו הכחולות (כל כך יפות שזכרתי) נחות עליי, מביטות, מתבוננות, בודקות.
בסופו של דבר, הוא ניגש שוב מעבר לדלפק, הכל בסדר, אתן זקוקות לעוד משהו?
המממ... לימונים, שוגר עונה.
והרוטב הצהוב הזה- אני ממשיכה, אה וגם זיתים.

בינתיים המקום נירגע. הוא הלך אל היציאה, וניגש אלינו, הפעם בלי שהדלפק יחצוץ בינינו.
האם את מורה? שאל אותי.

שוגר נחנקה מצחוק- היא? מורה?
אז בקבע? ממשיך לשאול;

הפעם אני נחנקתי מצחוק. כן, רצו פעם שאשאר בקבע.
אם כך אז משהו במיסטיקה; 
לא,לא. אני צוחקת ומציגה את עצמי ואת שוגר.
בינתיים הוא נאלץ להכנס בחזרה.

עוד פעם פעמיים ניגש אלינו מחוץ לדלפק, להמשיך בשיחה.
בפעם השלישית אמרתי לו, תתקרב רגע, אני רוצה לשאול אותך משהו – התקרב ואני לחשתי לו באוזן (בכל אופן חשבתי שלחשתי, כי בדיעבד הסתבר לי ששוגר שמעה) – "אם אתן לך את מס' הטלפון שלי, תתקשר?"
הוא נבוך, אולי אפילו הסמיק, נרתע לרגע לאחור ואמר, "כשאחזור אל מאחורי הדלפק, אלחץ לך את היד ותעבירי לי את הפתק".
חייכתי, והתלבטתי לרגע, 
מס' הסלולרי שלי לא מופיע בכרטיס הביקור, וחוץ מזה, זה לא לעניין לתת כרטיס ביקור, קרעתי חלק מתפריט הנייר שהיה על השולחן, וכתבתי את המספר. 

.

.

.

.

.

 

שעה אחרי שהגעתי הביתה, אני שולחת הודעה לשוגר- אני לא זוכרת איך קוראים לו.
היא עונה לי- את שרוטה.

 

 

***

 

 

 

 

בכל מקרה - 

טוב לדעת שעדיין יש לי את "זה"

קריצה 

 

 

 

 

 

נ.ב. ולמעשה הנושא של הפוסט הזה (אחרי הכל, אני לא יכולה לכתוב משהו קליל סתם ככה, לא?)


מעולם בחיי לא דחפתי למישהו את מס' הטלפון שלי-חיכיתי שהם יבקשו אותו. 
היכולת שלי, הבטחון שלי, לאמר מה אני רוצה, לקחת את מה אני רוצה, לצפות לקבל את מה שאני רוצה, ולא להתפשר- כל אלו אלמנטים של הכרה בערך עצמי. הכרה אמיתית וכנה. סוף סוף אני יודעת מה וכמה אני שווה. 
כל אלו ניתנו לי במהלך השנתיים וחצי האחרונות- ההליכה על הדגם והשליטה.
לפני כמעט שלוש שנים - בחרתי לאבד שליטה, כי עמוק בלב ובבטן ידעתי שזה מה שאני צריכה בכדי לרפא בתוכי את מה שזקוק היה להירפא. אחרי כמה חודשים (שלושה או ארבעה, או חמישה) זה התהפך, והתחלתי למשוך אליי את השליטה בחזרה. התהליך הזה נמשך בדיוק שנתיים נוספות. 
למדתי הרבה כשהייתי שיפחתו/ כלבתו. זה עשה לי טוב. טוב מאוד אפילו. מעולה. 
למדתי הרבה יותר כשהייתי גבירתו/ אדוניתו. 
התהליכים שעברתי איתו- עזרו לי מאוד- אל תצחקו- בעיקר בעבודה, אבל גם בחיים עצמם. 
בהתחלה- הרבה אנשים אמרו וכתבו לי שעברתי לצד האפל. 
בעיניי זה לא צד אפל- וזה לא שמשהו בי פתאום השתנה. זה תמיד היה קיים, חלק ממני, רק מעולם לא היה חשוף גם לא לי. כל שהייתי צריכה לעשות, זה לגלות אותו, להכיר בו, להבין שזה חלק ממני ולאמץ אותי. 
זה מי שאני. 
גם. 

שליטה. 

אין בכך טוב או רע, אפלה או אור. 
זה אלמנט.
בסיסי. 
הטוב או הרע נובעים מאופן השימוש בשליטה.  

 

ובכל מקרה, עדיין אין בי רפואה שלמה. יש בי עוד דברים נוספים הממתינים לכך. עוד חומות נוספות שעליי לעבור. 
אבל כבר מזמן למדתי. כל דבר קורה בזמן הנכון. אין טעם לדחוק בדברים. 

זה יקרה כשאהיה בשלה לכך. 

 

בינתיים אני מתבשמת באהבתו של איש. 
 

נכתב על ידי , 4/9/2015 10:19   בקטגוריות אדון הדגם והגבירה, אישמרחוק, יומן מסע  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיר האדון- לאונרד כהן # תרגום


(הצליח לי להוסיף את הוידאו מיוטיוב??) 
מתנצלת מראש בפני מי שקורא דרך סמראטפון או טאבלט, זה הרבה לגלול. 
אבל שווה בעיניי
השיר והתרגום: 

Leonard Cohen Master Song Lyrics

 

 

Songwriters: COHEN, LEONARD


 

I believe that you heard your master sing 
when I was sick in bed. 
I suppose that he told you everything 
That I keep locked away in my head. 
Your master took you travelling, 
Well at least that's what you said. 
And now do you come back to bring 
Your prisoner wine and bread? 
You met him at some temple, where 
They take your clothes at the door. 
He was just a numberless man in a chair 
Who'd just come back from the war. 
And you wrap up his tired face in your hair 
And he hands you the apple core. 
Then he touches your lips now so suddenly bare 
Of all the kisses we put on some time before. 
And he gave you a German Shepherd to walk 
With a collar of leather and nails, 
And he never once made you explain or talk 
About all of the little details, 
Such as who had a word and who had a rock, 
And who had you through the mails. 
Now your love is a secret all over the block, 
And it never stops not even when your master fails. 
And he took you up in his aeroplane, 
Which he flew without any hands, 
And you cruised above the ribbons of rain 
That drove the crowd from the stands. 
Then he killed the lights in a lonely Lane 
And, an ape with angel glands, 
Erased the final wisps of pain 
With the music of rubber bands. 
And now I hear your master sing, 
You kneel for him to come. 
His body is a golden string 
That your body is hanging from. 
His body is a golden string, 
My body has grown numb. 
Oh now you hear your master sing, 
Your shirt is all undone. 
And will you kneel beside this bed 
That we polished so long ago, 
Before your master chose instead 
To make my bed of snow? 
Your eyes are wild and your knuckles are red 
And you're speaking far too low. 
No I can't make out what your master said 
Before he made you go. 
Then I think you're playing far too rough 
For a lady who's been to the moon; 
I've lain by this window long enough 
To get used to an empty room. 
And your love is some dust in an old man's cough 
Who is tapping his foot to a tune, 
And your thighs are a ruin, you want too much, 
Let's say you came back some time too soon. 
I loved your master perfectly 
I taught him all that he knew. 
He was starving in some deep mystery 
Like a man who is sure what is true. 
And I sent you to him with my guarantee 
I could teach him something new, 
And I taught him how you would long for me 
No matter what he said no matter what you'd do. 
I believe that you heard your master sing 
While I was sick in bed, 
I'm sure that he told you everything 
I must keep locked away in my head. 
Your master took you travelling, 
Well at least that's what you said, 
And now do you come back to bring 
Your prisoner wine and bread?

 

 

 

 


שיר האדון


אני מאמין ששמעת את אדונך שר

כשהייתי חולה במיטתי.

אני מניח שהוא סיפר לך כל

ששמרתי נעול בראשי.

אדונך לקח אותך למסעות,

לפחות זה מה שאמרת.

ועתה את חוזרת לכאן בכדי להגיש

לאסירך יין ולחם?


פגשת בו באיזה מקדש, שם

מפשיטים אותך מבגדייך, כבר בכניסה.

הוא היה אחד מיני רבים בכיסא

שרק חזרו מהמלחמה.

ועטפת את פניו העייפים בשיערך

והוא הגיש לך את ליבת התפוח.

ואז הוא נגע בשפתייך שלפתע היו חשופות כל כך

מנשיקותינו שהטבענו לפני זמן מה.

והוא נתן לך כלב רועים גרמני לצאת איתו

עם קולר מעור ומסמרים,

ומעולם לעולם לא ביקש ממך להסביר או לדבר

על כל אותם הפרטים הקטנים,

כמו מי אמר ומי פגע,

ולמי הענקת עצמך במכתבים.

עכשיו אהבתך היא סוד בכל השכונה,

ולעולם היא לא נגמרת, גם לא כשאדונך נכשל.


והוא לקח אותך למעלה באווירון שלו,

שאותו הוא הטיס בלי עזרה,

ושייטתם שם מעל מטחי הגשם

שהרחיקו את הקהל מהבמה.

ואז הוא כיבה את האורות בנתיב הבודד

וקוף עם בליטות כנפי מלאך

מחק את שרידי הכאב

לצלילי נגינת גומיות.


ועתה אני שומע את אדונך שר,

את כורעת לכבודו בבואו.

גופו שרשרת זהב

ממנה גופך תלוי.

גופו שרשרת זהב

גופי חסר תחושה.

הו עכשיו את שומעת את אדונך שר,

חולצתך פרומה לחלוטין.

האם תכרעי לצד מיטה זו

אותה צחצחנו לפני זמן כה רב,

לפני שאדונך יבחר במקום זאת

להציע את מיטתי בשלג?

עינייך פעורות ופרקי אצבעותייך אדומים

וקולך נמוך מדי.

לא, איני יכול להבין מה אדונך אמר

לפני שהוא גרם לך ללכת.


כן, אני חושב שהמשחק שלך מלוכלך מדי

עבור הגברת שכבר הייתה בירח;

שכבתי לצד החלון הזה מספיק זמן

בכדי להתרגל לחדר ריק.

ואהבתך היא כאבק בשיעולו של אדם זקן

המטופף ברגלו למשמע נעימה;

והירכיים שלך הן הריסות, את רוצה יותר מדי,

בואי נאמר שחזרת זמן מה מוקדם מדי.

אהבתי את אדונך לחלוטין

לימדתי אותו כל שידע.

הוא היה מורעב באיזו תעלומה עמוקה

כמו אדם הבטוח מהי האמת הנכונה.

ושלחתי אותך אליו עם הבטחה שלי

שאוכל ללמדו משהו חדש,

ולימדתי אותו כמה את תחסרי אותי

לא משנה מה יאמר, לא משנה מה תעשי.


אני מאמין ששמעת את אדונך שר

כשהייתי חולה במיטתי,

אני בטוח שהוא סיפר לך כל

שאני חייב לנעול בראשי.

אדונך לקח אותך למסעות

לפחות זה מה שאמרת,

ועתה את חוזרת לכאן בכדי להגיש

לאסירך יין ולחם?

 

נכתב על ידי , 18/4/2013 22:16   בקטגוריות שירים שנוגעים בי, אדון הדגם והגבירה, אישמרחוק  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



את הכי אהובה עליי בעולם


ואת בוקר יום ההולדת שלי, ביליתי עם האדם הכי אהוב עליי עלי אדמות.

זו הייתה תגלית נעימה לגלות זאת באותו הבוקר, זו הייתה המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.

ועוד לחשוב שכל הזמן הזה זה היה בהישג ידי, מתחת לאפי.

ורק באותו הבוקר גיליתי זאת לעצמי.

שאני הכי אוהבת אותי.

הכי בעולם.


 ***

 


בצהרים לאחר מספר נסיונות הוא הצליח לתפוס אותי סוף סוף בטלפון.

אני שמח לקרוא את האופטימיות שצומחת ועולה  ממך, כך הוא אמר.

ארבעים ושש ושלושת רבעי, אני מזכירה, הייתי חייבת למצוא אותה.

זה יכול להשתנות, הוא מנסה לאמר, אל תוותרי, יכולות להיות לכך כמה אפשרויות, מנסה לשכנע אותי.

לא, אני עונה, זה מספר שנקבע מזמן.

אבל מה עם האופטימיות, והשימחה, וכל האהבה שמצאת לאחרונה.

זה, אני אומרת לו, בא על מנת שאוכל ללכת, שאבין שיש לי בשביל מה לחזור בפעם הבאה.

יש לכך מספר משמעויות, את יודעת.

 כן, אני עונה, ומחייכת אליו בטלפון בהמון אהבה.


וכרגיל השיחה שלנו לא מפסיקה, מדברים בין המילים, בין השורות, בין שיחה לשיחה, גם בהפסקות, אנחנו מדברים גם כשאין מה לאמר, גם בשתיקה,

השיחה שלנו לעולם לא מפסיקה ולא נגמרת.


הוא האדם האחרון שאמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה היה לפני כל כך הרבה זמן.

ואני שואלת אותו לדעתו, והוא אומר, את יודעת.

הצעתי לך את זה מזמן.כן, אני עונה לו, לא הייתי מוכנה לכך באותו הזמן.

ועכשיו, הוא שואל בעדינות, מאיזה מקום את באה? האם זה בגלל מישהו שהכרת לא מזמן?

אני לוקחת נשימה עמוקה, ובודקת את עצמי שוב, למרות שכבר יודעת את התשובה, לא, זה בא מתוך עצמי, לבד עלה.

 

ואני שומעת את קולו מלא בגעגועים, אבל שוב מלא חיים, כפי שלא שמעתי אותו כל כך הרבה זמן.

ולכאורה על הנייר, קולו העירני אינו מעיד על שום דבר, אבל אני יודעת שאני מפיחה בו שמחה,

והתהליך שאני עוברת מעיר ומחייה גם אותו לא פחות משאותי, גם ממרחק רב כל כך.


 ***


 שילמו כבר עלייך, אומרת האישה מאחורי הדלפק,

אני תמהה, ההוא המדריך, היא מנסה לתאר אותו.

והוא קורא לי מחוץ לבית הקפה, נו כבר! אנחנו מחכים לך.

ואני עונה בקול רם, אני משוחחת עם המאהב הלטיני שלי,

והאישה שיושבת לאחד משולחנות הקפה, אומרת – ככה צריך, את אישה יפה, את  צריכה שיהיו לך כמה.

ואני צוחקת אליה, ומחבקת את המדריך הטייס עדיין תוך כדי שיחה, מניחה על החזה שלו את כף ידי,

והוא מצמיד אותי אליו בחיבה עמוקה ואומר לאישה- יש לה כמה, את רואה, אחד מהם זה אני, עוד לא סיימה עם אחד וכבר עברה לשני.


ובכל פעם שאנחנו הולכים לצלם, מישהו מהחבורה, אחד או שניים, או שלושה,

מתחיל לצלם אותי ולא מפסיק. פתאום בשנה האחרונה  יש לי יותר תמונות משהיו לי בכל ימי חיי, כולל בחתונה.


וחלק מהתמונות, אני לא אוהבת, אבל בחלק מהתמונות אני יוצאת כל כך יפה.
(אוי אני כל כך צנועה).


 ***


 ובאותו לילה, חבורה של נשים בטווח גילאים של כעשרים וחמש שנה, יושבת לשולחן ואני בראשה,

נתקפת פירצי צחוק פרועים חסרי שליטה, ומושכת את תשומת לב הסביבה.

ושני גברים נעמדים ליד, ומקשיבים לשיחה מתקשים בעליל להסתיר את התעניינותם, ומתחילים לשאול שאלות.
ולאחר שכבר נכנסו פנימה, וכבר יצאו ואנו עדיין בשלנו, צוחקות בלי הפסקה, נהנות
מעצמנו ומהעולם, נעמדו שוב לידינו לשיחה קלילה, ובסופו של דבר, אזרו עוז לבקש ממני מספר טלפון.

אני! המבוגרת מבין כולן!

 

לא תגידו boost  לאגו?


גם זה סוג של מתנה ליומולדת.


 ***


 יש עוד מתנה שלה אני מחכה, למרות שאני לא בטוחה שהיא תגיע אם בכלל.


 ***

נכתב על ידי , 23/1/2013 23:27   בקטגוריות אוי השריטה, השריטה, אחד מהם..., אישמרחוק, אני אוהבת אותי, ארבעיםוששושלושתרבעי, הדברים הקטנים האלו שעושים את החיים לשווים, חברות, כמיהה או געגוע, אדון הדגם והגבירה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זריחה


רציתי לשלוח מסרון, אבל התעצלתי.

זה יבוא,

או שלא.

רק רציתי לאמר,

שאני חושבת עליך.

המון.

במיוחד ברגעים כאלו

 




נכתב על ידי , 27/12/2012 20:50   בקטגוריות אישמרחוק  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כתום


הלק שמרחתי עכשיו על הציפרניים שלי

כתום.

זה הצבע האהוב עליך,

ככה אמרת.

כמו הצבע של הגופיה שאתה זוכר

שלבשתי באותו יום שנפגשנו בפעם השניה

בצהריים

והלכנו לטייל בעיר.

אני מביטה על גב כף ידי הפרושה

ונהנית לראות,

צבע שכל כך הולם אותי.

רואה את הצבע, משתלב היטב בעורי,

וזוכרת

קולך מצטלצל בהנאה,

עיניך מצטעפות בדוק של אהבה,

לראותני.

אתה כאן,

אבל שם.

והכאב עודנו.

 

 

נכתב על ידי , 26/2/2012 18:49   בקטגוריות אישמרחוק, כמיהה או געגוע  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מתגעגעת


אני מתגעגעת אליך.

אני מתגעגעת לחבר שלי.

החבר הכי טוב שלי.

האדם שידע לקרוא אותי ממרחקים.

שניגנו ביחד על אותם מיתרים.

אני מתגעגעת אליך.

אליך, לאיש, לאדם שאתה.

אני מתגעגעת אליך.

אני מתגעגעת לשיחות בינינו,

להבנות.

שני אנשים שמעולם לא היו ביניהם שתיקות.

אני מתגעגעת אליך.

 

למרות שאמרתי שלא.

 

נכתב על ידי , 1/8/2006 00:33   בקטגוריות אישמרחוק  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצמח בר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צמח בר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)