צמח בר

האמת שתכננתי בתחילה לצייר אותו, אולם זה הלך והתעכב. אין לי מושג אם העיכוב הזה חלק מכלוב הזכוכית שלי או משהו אחר.

אף אחד משני חדרי הילדים שהיו בבית הוריי לא היה שלי בכמה מובנים. בראש ובראשונה גם בתור ילדה, מעולם לא הרגשתי בבית בשום מקום ובטח ובטח שלא בבית הוריי. דבר שני- בחדר שבו ישנתי כילדה, אותו חלקתי עם אחי הצעיר ממני בחמש שנים, הריהוט שהיה מתוכנן לפני הזמנה אצל נגר- צבעו היה כחול- כי אחי מאוד אהב את הצבע וחוץ מזה זה גם צבע של בנים, ולבן – כי זה צבע נייטרלי. לי לא הייתה מילה בנושא. כמובן שהוריי לא התייעצו עם אף אחד מילדיהם בנושא הסגנון או טעמם האישי. החדר השני- הקטן יותר, שניתן לאחותי, נשלט ע"י הגוון הכתום עם עיטורים בצהוב ובחום, משהו מזעזע ביותר שעד היום קיים בחדר ההוא.

האמת שריהוט החדר שלי ושל אחי היה נבון, נכון ומדוייק. מיטת נוער בכל צד של החדר, מקבילות זו לזו, באמצע שטיח, שולחן כתיבה ארוך (ולבן) נמתח לאורך הקיר החיצוני, מעל לראשו של אחי אל הראש שלי. הפינה והצד שלי היו ליד ומתחת לחלון, כך שהרווחתי אור יום והשקפת עולם. הוא קיבל את הקרבה למדפי הספרים שכיסו את הקיר שמעל לשולחן הכתיבה ומסביב לחלון. המדפים הללו נבנו כך שיצליחו לשאת את כל הספרים שערמנו עליהם ואף יחזיקו מעמד ברעידות אדמה, כפי שאמנם קרה. מה שנותר חשוף מהקירות כוסה בארונות כחולים עד התקרה. במקום אחד לצד הדלת הפתוחה, שם בלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית להעמיד ארון (לצערה של אימי) נתלה על הקיר שעון- כחול אף הוא כמובן. מתחתיו עמד מדי פעם אקווריום שהזכיר לנו את ניסיונותנו האומללים לגדל דגי נוי (פעם היה אפילו צב).

החדר המשותף יצר קשר חם וטוב בין שני הילדים שחמש שנים ומגדר הפרידו ביניהם (מי שמע אז על מגדר?). נהגנו לנהל שיחות ארוכות מתחת לשמיכות לאחר כיבוי האורות. אימי מספרת שהייתה נוהגת להקשיב לאותן שיחות מאחורי הדלת וליבה מתרחב בהנאה.

על מה לא שוחחנו, על רכיבה באופניים וסקטים, על משחקי הכדורגל בשכונה, ועל גולות וגוגואים, על המורות בבית הספר ועל שיעורי הבית ועל הספרים שקראנו באותו היום, דנו בשאלה האם יש אלוהים בשמים והאם זה כואב למות. שאלנו את עצמנו איך זה להיות בסירה קטנה בים סוער, דמיינו הרפתקאות, ויצאנו למלחמות חמושים בחרבות.

אחר כך התבגרנו, והשיחות הפכו מעט מגומגמות, אחותי הבכורה עזבה לצבא, והייתה מגיעה אחת לשלושה שבועות ואני בין לבין אותן יציאות אכלסתי את החדר שלה, נזהרת שלא לפגוע בפרטיות שלה, מנסה לבנות לעצמי קן פרטי משלי. אבל פרטיות הייתה מילה גסה בבית הוריי ובשם הדאגה ההורית- כל הגיגיי ומחשבותיי, כל מחשבותיי וכאביי נפרשו אל האור ובאו לכדי דיון פומבי.

אבל אני מקדימה את המאוחר, כי זה הגיע הרבה אחרי. 

 ביום שישי הייתה האזכרה.

משום מה, דווקא באותו היום היו פקקים בבית הקברות ולקח לנו כחצי שעה להגיע מהכניסה לבית הקברות אל החלקה.

חמש שנים אחרי ועדיין לאזכרה הגיעו עשרות אנשים, קצת משפחה, והרבה חברים.

של הבן המת, ושל ההורים.

ההורים חיכו שנגיע בכדי להתחיל.

לא קל לעמוד ליד אם שמספידה את בנה.

זה מצמרר לעמוד ליד אב שבוכה בכאב אל בן הזקונים שלו.

להחזיק את ידו של הבן שהיה חצי גוף בקבר (98% אחוזים לטענת הרופאים) וחזר משם.

לראות את דמעות האחות הבכורה שאיבדה את האח הצעיר שלה.  

לאחר הקדיש ותפילת אל מלא רחמים, הם התחבקו ביניהם.

אנחנו התרחקנו מעט כי החברים המנחמים רצו להגיע וללחוץ ידם של ההורים.

יחד עם זאת, כולם רצו לפגוש אותי – "קרן האור של המשפחה" להגדרת האם הפולנייה (וגם לאב לא חסר).

ואחרי לחיצת הידיים של ההורים הם נגשו אליי במיוחד להציג עצמם, ללחוץ את ידי ולהחמיא לי.

אחר כך בבית, אמרתי לו, "רק חסר היה שיאמרו- מזל טוב, הם גרמו לי להרגיש כאילו אני הכלה ביום חתונתה".

ובערב, סיפרתי לאמא, על האזכרה שהייתה.

לא הרבה, רק ציינתי את העובדה.

היא מצידה לא התאפקה ושאלה, "לפחות התאפרת?"

מי אמר שעיראקית לא יכולה להיות פולניה??????

ובשבועות האחרונים היא החלה לשחרר.

משחררת ארונות מתכולתם,

שקים עצומים של בגדים,

שהמתינו שבועות ליד הדלת

עד שאמצא למי ולמה לתת.

בגדים בכמויות,

שמילאו מתלים, תאים מדפים ומגירות.

היא לא הייתה מוכנה להתקרב,

עמוסים,

זכרונות של איש שהיה וכבר אינו.

היה בשקט כל חייו,

וכך היה מותו.

עכשיו היא מתעוררת לאיטה,

מתמודדת עם כאבים, חדשים וישנים,

ולא בטוחה שהיא באמת רוצה,

אבל מתחילה

להתעניין,

לרצות לראות מה קורה בחוץ,

מפחדת ללכת לבדה

למקומות.

לראשונה בחייה,

היא ברשות עצמה,

והיא רואה שהיא יכולה.

בקרוב יבוא גם הזמן שלי

לנשום שוב,

בכוחות עצמי.

הלילה היא חלמה חלום- 

היא בבית החולים, בדיוק אחרי שהיא קנתה מנת אוכל.

יש לה גם פיתה ביד.

אחותי ואני נמצאות אותה.

ואז הפיתה נפלה לריצפה, היא מרימה ואומרת- זה לא למאכל.

היא סיפרה לי על החלום.

שאלתי אם היא רוצה שאתן את דעתי.

אמרה בבקשה, כן אני רוצה.

אמרתי- את מפחדת שאת מאבדת את האחיזה בחיים, במשהו חשוב וחיוני לך.

משהו בסיסי שחשוב להישרדות שלך.

אמרתי לה שהיא מאבדת אחיזה בחיים, ולמעשה התכוונתי שליטה במי שעדיין חי.

"את חייבת להפסיק לדבר על זה" אחותה אמרה.

אימה, יושבת מולה, הינהנה.

"אז לקבור את הכאב והגעגוע עמוק בבטן, ללא מנוחה, ללא מרפא?" שאלה בתדהמה.

"את תמימה, תפסיקי לחשוף את החולשות שלך, יהיה מי שיבוא וינצל את זה", כך האם אמרה.

"חשפתי, ונפגעתי, ואף נבגדתי עשרות פעמים", היא ענתה, "אני אולי תמימה ונאיבית מהבחינה הזו, אך לעולם לא אפסיק לדבר על מה שכואב, ועם מי שאוהב"

"עולמכן, אחותי ואימי", כך הוסיפה במחשבתה, "קטן אפור ואומלל, ואילו שלי מלא בצבעים, לעיתים כהים, לעיתים שמחים".

זה בטח נורא קשה

להיות את.

מצפה שידעו על מה את חושבת,

או איך את מרגישה,

רק משום ששאלת מה נשמע.

מצפה שידעו שאת לא מרוצה

רק משום ששאלת,

מה שלום ה"בחורה".

זה נורא קשה

לצפות שידעו מה קורה אצלך בראש,

או בלב,

וזה לא קורה,

גם כשאלו הילדים שלך עצמך.

זה בטח נורא קשה להתאכזב

בכל פעם מחדש,

מהאנשים שסביבך,

משום שהם אינם מבינים,

מדוע את עצובה כל החיים.

קשה להיות את.

את הפרה השניה פגשתי אחר הצהרים, עם פיתה דרוזית חמה מרוחה בשוקולד השחר (רק חצי, את החצי השני אכלה החברה) , וזו באה אחרי כריך עיראקי בג'בטה שלא הצלחתי להפסיק לאכול עד הפירור האחרון.

ועוד עז נפלה עליי חצי שעה אחרי שיצאתי מהעבודה, עת הלכתי לחפש מזוזה, לדירה חדשה (לא שלי, לצערי הרב, כלומר הדירה, לא המזוזה).

עז שלא הייתי בטוחה שאוכל לה. ומירב הסיכויים היו שלא אוכל לה, גם אם הייתי במשרד מול המסך עם סוללת טלפונים וגיבויים, בשעה כזו כשמחר גם אירופה לא עובדת? מי היה חושב...

אבל מסתבר, שיכולתי לה, ועוד רק בנייד תוך כדי בחירת צבעים למזוזה, לתקתק את הדרוש טיפול, שלא היה מי שהיה מאשים אותי אילו לא הייתי מצליחה, ולא היה מי שיופתע שאכן הצלחתי.

רק אישור סופי במייל נדרש כשהגעתי עת חשיכה הביתה, עייפה, ותשושה.

וקיבלתי תודה חמה, וחיוך חם מעבר לקו הטלפון, וידעתי ששוב פעם הצלתי ת'תחת של החברה (פירמה, לא פרינד).

אבל משום מה זה לא משאיר אותי מסופקת וגאה, פעם אולי לפני חצי שנה, אבל היום אני כבר לא רוצה.

אה, גם קנינו מזוזה, יפה, ונחמדה.

את שאר המזוזות והקלפים, נרכוש בהמשך השבוע.

זה רק עושה לי חשק לבית משלי, רק מקפיץ לי את העובדה, כמה קשה לי, כמה אני מסתירה, כמה אני חושקת שיניים, למען המטרה (אם מישהו לא הבין- לימודים, ועכשיו מתחשק לי לטפל בשיניים העקומות שלי, בכדי שאפסיק להיראות כמו מכשפה).

* * *

אה, הייתי מחוכמת נורא.

בתגובה לעופרניקוס, מצאתי שיש לי עוד שתי פרו(ת)...

אוי כמה שאני שנונה,

או כמו שאלף היה נוהג לאמר:

i kill me....