צמח בר

 ילדה שלי,

ראיתי היום את אבא שלך,

והוא נראה לי עייף ומרוט נוצות

מהמלחמה הבלתי פוסקת,

והניסיון לעצור את כדור השלג המתגלגל וגדל

בהתדרדרות הבלי מפסקת של המקום בו הוא עובד.

אמרתי לו שאני מתגעגעת אלייך,

אמרתי לו שהתקשרתי אלייך,

והוא אמר לי שנסעת לפני שבועיים.

הוא אמר לי שהוא דואג לך.

שלא תקחי או תעשי, או תעשני,

נשמעת לו קצת אפופה בשיחה האחרונה.

ואמרתי, הרי זה טבעי,

אתה אחרי הכל אבא שלה.

אבל תסמוך על הבת שלך, היא עם שתי הרגליים על הקרקע.

ילדה שלי, בכל הפיטורין הללו, והבלגן הזה,

הדבר היחידי שאני מצטערת עליו,

זה שכבר אין לי הזדמנות לראות אותך אפילו לא בסיכוי.

ילדה שלי,

אני סומכת עלייך,

אני אוהבת אותך,

אני מתגעגעת אלייך.

אני קוראת את מה שאת כותבת, ואני בוכה.

אני אוהבת אותך, ילדה שלי.

ולעיתים נגזרת עלינו המתנה לדבר מה.

דבר מה, שכבר קצרה הנשימה,

שיגיע כבר, שיגיע.

ואנו מושכים נשימה, יום עוקב יום ועוד יממה,

ועוד רבע שבוע עבר, ונו כבר, עוד לא הגיע הזמן?

אנו שואלים את המראה.

ועוד תמרור בדרך אנחנו עוברים,

שמציין את ההתקרבות ליעד,

אבל יש עוד שבועות שממתינים לנו,

ממתינים לנו, בכדי שנמתין אותם

עד להגעה.

עד להתחלה, של מה.

וההמתנה קשה,

ואנחנו חסרי מנוחה,

כמו ילדים במושב האחורי,

שכבר נמאס להם מהנסיעה.

כמו ילדת יומולדת שממתינה למסיבה.

קצרת נשימה.

מושכת בעול,

ממתינה,

לבואה של השעה.

בכומתה סגולה, ובצמה שמוטה על כתפה, היא נכנסה, ואני צרחתי, וניתקתי באמצע שיחה.

הבת המאומצת שלי, הגיעה לביקור קצרצר, ועשתה את יומי ליום עוד יותר טוב משהחל.

ובגאווה של אמא-טווסה עשיתי איתה סיבוב הנאה בכל החדרים, להשווצה.

היא עושה אותי שלמה ומלאה.

אני אימצתי אותה, כמו שהיא אימצה אותי.

ובצהרים כשבאתי, וחיבקתי אותך,

מתוך ערפילי הכאב שלך, אמרה מי,

אתן כמו אמא ובת.

ואמרתי, את כמו בת.

וחיבקתי אותך, ונתת לי נשיקה.

ובערב, בדרך חזרה,

התרפקת עליי,

והרגשתי איך מעיני זורם הזוהר,

ועשיתי לך "נעימים" בראש,

כמו שאמא הייתה עושה,

לפני השינה,

והצלתי על עינייך מפני השמש,

ותיכנו תכניות, ודיברנו דיבורים,

וכשירדת מהאוטו הפרחת נשיקה,

ועשית אותי מאושרת

ועשית אותי שלמה.

* * * נכתב ב 27/06/2006

בדיוק בזמן שבו למדתי,

להפריד,

בין עצמי לאני,

באת, את לי,

ונתתי לך את כולי.

ונתת לי, את כולי.

אתה, גורם לי להרגיש בחום ואהבה עטופה

לכלל הוויה.

ולעיתים עולה בך השאלה מדוע את נמצאת במקום שבו את נמצאת בו.

הלא המקום הזה מביא אותך לכל כך הרבה עומקים של כאב וצער, ואינו מעניק לך שום דבר.

את יודעת שישנה סיבה שהובאת לשם, גם אם היא אינה ברורה לך כלל ועיקר. את יודעת שהמקום הקודם שהביא אותך למקום הנכחי היה רק תחנת מעבר, והגעת למקום שהביא אותך למקום הקודם, בעקבות זימון של מישהי, זימון שנענית לו, בפעם הראשונה.

ואחרי שנים שוב נענית לזימון נוסף של אותה האחת, והבאת אותה לאותו המקום שהיה עבורך תחנת מעבר, ובעבורה הוא צפוי להיות תחנת מנוחה.

והמקום הנכחי, רע ומר הוא עבורך, ואת תוהה מה היה הצורך הקוסמי שהביא אותך לשם.

ובעקבות צירוף של נסיבות את מבינה, שהייתה סיבה ליקום לנהוג כמנהגו, לחיים לקחת אותך למקום הזה, היה שם צורך עתידי שהיה צריך להיענות לו בזמן.

מילוי הצורך היה הדדי, לא רק של אחרים, אלא גם שלך הפעם.

ואת עדיין לא קובעת עובדות, אבל את צופה לראות את העתיד.

ואת יודעת שהחיבור היה מיידי, ואמיתי וענה על צורך הדדי.

ואת מאמינה, שהחיבור הזה יהיה חזק בצורה מדהימה, מוזר ככל שיראה כלפי חוץ, מתקבל הוא בברכה ע"י שני הצדדים.