צמח בר

 "כמה את יפה", אמר כשטיפסתי אל הג'יפ ורכן אליי לנשיקה.

וכשהלכנו לפאב, וניסינו לעקוף את השיפוצים ברחוב, אחז בידי ואמר, "תזהרי על נעלי הבובה שלך".

"שמת לב לנעליים שלי?" שאלתי בהפתעה.

"אני תמיד שם לב אלייך", ענה, "הן סגולות."

מזל שבחושך לא רואים כשאני מסמיקה,

"ולמה בעצם לא נעלת נעלי עקב?"

"כי אני לא רגילה לצאת עם מישהו ששם לב".

אח"כ אצלו בדירה רקדתי עירומה מול החלונות הפתוחים,

מתערסלת ומתלטפת בצעיף ארגמן,

והמולת התחבורה עלה מהרחוב הסואן גם באמצע הלילה,

וברקע שר יזהר אשדות – "בכל פעם אני מתאהב בך מחדש", בקולי קולות,

ולכפות רגליי היחפות נדבק אבק,

האבק של החיים, או של השיפוצים

והוא שלח את ידיו אליי ואמר לי- "בואי".

בכל פעם אני שוכחת כמה הוא רזה כשהוא עירום.

***

שמעתי את הג'יפ מתחת לחלון חדרי, ופחות מדקה אחרי כן, צלצל הפעמון בדלת.

ידעתי שזה הוא.

בואי לקפה אמר.

יש עוגה שנאפתה לכבוד היומולדת שלי (היה לפני יומיים).

החלפתי בגדים, ועליתי איתו לדירה.

הפעיל את המחשב עם המוזיקה.

ואחר הכין את הקפה, תוך כדי שיחה.

קמתי להנמיך את הקול, במחציתו של הסלון חשתי את זרועו אוחזת בי ומסובבת אותי אליו, וכך סבבנו בריקוד בסלון הריק (אישתו האחרונה לקחה כמעט את כל הרהיטים), חבוקים, אני עומדת על קצות האצבעות (הוא גבוה ואני יחפה), פניי טמונות בכתפו, ועיניי דומעות" למשמע הקול של פרנקסי:

I’ve got you under my skin
I’ve got you deep in the heart of me
So deep in my heart, that you’re really a part of me
I’ve got you under my skin

I’ve tried so not to give in
I’ve said to myself this affair never will go so well
But why should I try to resist, when baby will I know than well
That I’ve got you under my skin

I’d sacrifice anything come what might
For the sake of having you near
In spite of a warning voice that comes in the night
And repeats, repeats in my ear

Don’t you know you fool, you never can win

Use your mentality, wake up to reality

But each time I do, just the thought of you

Makes me stop before I begin

cause I’ve got you under my skin

כשנגמר השיר הוא פנה להנמיך מפאת השכנים, ומפאת השיחה, ואני מסובבת את גבי אליו, מחיתי דמעה.

וכך ישבנו לנו, משוחחים, על הא ועל דא והשיחה הייתה נעימה.

כשהוא נגש שוב להחליף שיר בסדרה, אני חבשתי את המסכה עם הנוצות, ושוב סבבנו לנו בריקוד צמוד, לצלילי קול הקטיפה:

 על הרצפה הקרה בין חדרי הבית, מול הספרייה שעל מדפיה עובדיה סדורים כל ספרי המדע- הבדיוני שלי, ישבנו לשוחח, תוך כדי שהוא מחליט איזה ספר לקחת הפעם.

הן תמיד מתאהבות אחרי שבועיים שלושה, מספר לי על הזיונים שלו, את מבינה.

זכותן, אמרתי לו, יש לנשים נטיה כזו, ואתה- מתברר- חומר התאהבות לא רע.

אבל את לדוגמא, תמיד לקחת הכל בסבבא, גם כשהיית הו, כל -כך צעירה.

נכון, לקחתי בסבבא, ונעלמתי כשהרחתי את הסכנה.

איזו סכנה? תמה.

כשידעתי שפעם הבאה שאפגוש אותך אני עשויה להתאהב.

אבל, אבל, את מעולם לא רצית.

מעולם לא אמרתי שאני רוצה, אבל אם רק היית רומז שאתה רוצה, זה היה קורה.

אבל, גם אז, כשהתגרשתי בפעם הראשונה, ויצאנו איזו תקופה, ואז נעלמת, הפסקת לענות לי לטלפונים, ואני בכל זאת המשכתי להתקשר.

זה לא היה הזמן המתאים עבורך למה שאני כן הייתי זקוקה.

בגלל זה לא אמרת מילה?

שתקתי, חייכתי, והנדתי ראשי.

את יודעת, כל השנים הללו ואת עדיין החולשה שלי.

אני החולשה הכי חזקה שלך.

 בניתי וילה בחוף השנהב, ולא הפסקתי לחשוב עלייך, התגעגעתי, אז חזרתי, נסעתי ובאתי, אני לא יכול להוציא אותך מהראש שלי.

מה את עושה הלילה, בואי לישון איתי.

בוקר טוב, אסף אותי אל בין זרועותיו, כשראה אותי חוזרת מההליכה, פניי סמוקות.

עזוב אני מזיעה, אמרתי לבן השכנה.

כבר חשתי אותך כך, שכחת? חייך ונשק לי.

לך לעבודה, ושיהיה לך יום נפלא,

הסתובבתי ללכת,

ואל תנעץ מבטך בישבן שלי, סע כבר לעבודה.

הרים אליי גבה וגם את השנייה חייך, ונסע.

את רוצה בדיקה?, שאל האופטומטריסט- שסיפורו יבואר אצל הרבנית,

מעמיקה אם אפשר....

אני כולי רטובה, הסתובבתי עמוסה בעבודה במהלך כל היום.

בצהרים הוא התקשר.

שלום, קיבלתי את הטלפון שלך ממנו.

ממנו?

רגע, אני עם שני טלפונים נוספים, אחזור אליך אחר כך.

ואם לא את, אז אני.

שעתיים אחרי- אז איך אתה נראה? ואת?

קבענו להיום בערב?

יש לי חור של שעה, ואני מסיימת את העבודה מאוחר.

הוא נראה כמו שתיאר לי, חוץ מהגובה, 183 ס"מ, התקצרו ל- 178 , לא נורא, טוב שלא באתי עם נעלי העקב של סינדרלה.

וחוץ מזה?

בדיוק כמו שאני אוהבת, בהזמנה.                      

בטלפון הוא שאל על העיניים, יותר נכון על המבטים, ואמרתי חכה לפגישה.

בפגישה הוא הוריד את המשקפיים.

שלי, וגם שלו.

ואסף את ידי בידו, ולא הניח כלל וכלל.

את מיוחדת, הוא אמר.

מי ששלח אותו, לא ראה אותי מעולם, אבל מכיר אותי יותר טוב משאני מכירה אותו.

מי ששלח אותו אמר לו- תתנהג יפה.

ואחר כך שאל אותי- נו איך הוא היה?

קשה.

נראה.

בערב לפני שהלך - שאל אותי הבוס- את קוראת בנשמה?

אני מזמינה אהבה וזוגיות לשנה הבאה.

ושתהיה שנטופה לכולנו, עם הרבה אהבה.

"השתיקות שלך ארוכות

ומעולם לא אהבת גברים פטפטנים"

כך אמר לי היום בערב, בשיחת מסנג'ר,

בן השכנה.

כשאני לא לכם,

אתם רודפים,

לא מרפים,

כל כך משוכנעים ש

אני הדבר הטוב ביותר שקרה לכם.

בדרך אתם מצליחים לשכנע אותי.

וכשאני נכבשת בכם,

ואני שלכם,

ונותנת מעצמי, לכם,

אתם פותחים מצערת,

מתעופפים במהירות השיא.

ואז אחרי,

חודשיים,

שנתיים,

עשר שנים,

אפילו עשרים שנה,

פתאום - התגלות

בלעדיי - קשה לחיות.

·                    איש1 רוצה לקחת אותי לברצלונה אבל מהיכרות אישית איתו, הוא לא מסוגל לספק אותי ברמה הרגשית והמינית. הוא הגבר היחידי שרציתי אי פעם ילד ממנו.

·                    ההוא עם הזיק בעינים- חי עם החברה שלו כבר שמונה שנים, אין לו בעיה שיהפכו רק לשותפים לדירה, עדיין לא רוצה לעזוב אותה, אבל רוצה אותי, וגם אני לא מראה סימני התעלמות.

·                    הזה- "כבר חודשיים אני מחזר אחרייך ואת לא נענית", אמר לי אתמול- חי בנישואים פתוחים/פרוד, לא מוכן לוותר על הנישואין שלו, ולא בטוח שהוא ורצה עוד ילד, הוא מצליח להתיש אפילו אותי, ואני חושבת שתמיד יהיה לי אליו משהו.

·                    וזה- נשוי לעבודה שלו, לא ברור מה יש לנו שם, משהו בטוח שיש.

אני אוהבת כל אחד מהם בצורה אחרת, כל אחד מהם מעניק לי משהו אחר ועושה לי.

אני רואה כאן דפוס התנהגות.

אה, הם כולם לא פנויים, זה ברור לעין, אבל מעבר לכך, אחת מהפנטזיות הכי גדולות שלי, זה לחיות עם שניים או יותר.

פעם חשבתי על תחת אותה קורת גג, אבל, מה רע שכל אחד מהם יגור במקום אחר, ורק יבוא לבקר אותי כשאני צריכה?

אני רוצה אהבה, כתבתי לזה במסנג'ר.

עיזבי, ענה, אהבה וחברות לא הולכים ביחד לאורך זמן.

תראה אותנו, אוהבים וחברים טובים כבר יותר מעשרים שנה.

כן, אבל אנחנו בקושי מתראים.

אני רוצה מישהו לישון איתו, אמרתי לו.

זה ימאס עלייך מהר מאוד, ענה.

השיחה הזו התקימה ביום ג', האחרון, במוצאי החג.

אתמול, הוא בא בא לבקר ונטה את אוהלו ללון בו.

לא תיכננתי שזה יקרה (הלינה), אך זה קרה.

בסך הכל רציתי מישהו לישון איתו.

הוא נוחר עכשיו במיטה,

ואני כותבת עליו,

עוד מעט אעיר אותו,

ואשלח אותו לדרכו.

הוא מזכיר לי דברים שעשינו ביחד לפני 9 שנים, ועשר שנים, ועשרים שנה, ועשרים ושלוש שנים.

הוא מזכיר לי מה עשינו, ולאן נסענו, ועם מי.

והוא מזכיר לי תמונות משותפות, וחוויות משותפות.

הוא אומר לי שהבן שלו, אהב אותי מאוד כשהיה בן חמש ונסענו איתו לטייל ביחד, לאחר שהתגרש.

הוא נשוי עכשיו, שוב, ואולי חושב על פרידה לצרכי געגועים.

והוא מקפיד לשוחח איתי כמעט כל יום.

כועס עליי שלא מימשתי את הפוטנציאל שלי.

טוען שתמיד הייתי החולשה שלו.

נכתב ב 26 באוקטובר 2005

* * *

את החולשה שלי.

אמר לי בן השכנה.

את החולשה הכי חזקה שלי.

לא השתנה כלום מזה למעלה מעשרים שנים.

התחתנתי, יש לי ילד, התגרשתי, התחתנתי, ותמיד היה לי משהו אלייך.

תמיד הרגשתי את המתח בינינו.

לפני, אחרי, בין לבין, יצאנו, שכבנו, נסענו, טיילנו, תמיד היה משהו ביננו.

ואני צחקתי את הצחוק שהיה מעביר בו צמרמורות של תענוג..

מאז ומתמיד.

כתמיד, גם היום ראיתי את המבט בעיניו, וידעתי שהוא רוצה, גם היום, מאוד רוצה.

(לקטע הזה היה המשך, הוא נמחק עוד לפני שהועלה, הוא קיים, אבל רק במחברת).

נכתב מתישהוא לקראת סוף אוגוסט