צמח בר

מזל,

שכשאני בוכה

היא לא שומעת

וכשאני את האף מקנחת

היא חושבת שזה משום

שאני עדיין מצוננת.

 הולכת עם אחותי לצלם,

מעבירה לה תקציר של קורס יסודות הצילום, בעל פה ובכתוב גם, שתוכל לקחת איתה לנסיעה

ממשיכה איתה לקניות של כל מיני מוצרים, לפני הנסיעה, מתייעצת עם אדוני (עוד לפני שהיה אדוני), מתנצלת בפניו שאני מטרידה.

מורידה שלוש פעמים ביום במשך שלושה וחצי שבועות את הכלב הרעבתן והעקשן (כמה קטן, ככה אכלן וככה רעשן, וגם ככה נודניק);

מדברת עם הביטוח, המוסך, הגרר, בעלי הרכבים שנפגעו בתאונה שהאחיין שלי עשה,

מרגיעה אותו, מרגיעה את הוריו, שולחת תמונות, לכולם, נזהרת שאמא שלי, סבתא שלו, לא תדע - שלא תדאג לחינם.

עורכת קניות, מבשלת, מכבסת, מסדרת, קצת מנקה.

מדברת עם אמא.

משגיחה על הכלבה של אחי,

גם על הילדה.

אמא מתקשרת, תקבעי לי תור לפיזיותרפיה, אני שואלת אותה- אחי היה אצלך אתמול, למה לא ביקשת ממנו? כמובן שלא קיבלתי תשובה.

חוזרת משם לכאן.

נוסעת לכאן ושם, מדברת וצוחקת, מקשיבה ומסבירה לחברות. זה היה כיף, אבל גם זה היה מעייף.  

בעבודה, הבוס אחרי חמישה ימים של חופש נכנס לוורידים ולעצמות, תלותי גם הוא.  

נוסעת לשוק, עורכת קניות משם, מביאה הזמנה ממקום אחר,

מתרוצצת ולא נחה.

גיסתי מתקשרת, תעזרי לי ביום זה וזה, כשאחיך נוסע.

אני מספרת לאמא,

חצי צוחקת במרמור, אני מטפלת בזו, מטפלת באחרת, מטפלת גם בך, מה יהיה?

נמאס לי לטפל בכולם.

אני צריכה מי שיטפל בי.

אני כאן, היא עונה וצוחקת בעצב על כאביה, את לא נותנת שיטפלו בך.

אין על מי לסמוך, אני עונה בשקט בלב, בלי שהיא תשמע.

***

 הבוקר- אני יושבת לאכול ארוחת בוקר, אומרת לאימי - אחותי מגיעה עוד מעט.

תקומי, אימי אומרת לי, תכיני לה טוסט.
אפשר לאכול בשקט? אני נובחת, נמאס לי לטפל בכולכם, אני כבר צועקת.

דקה אחרי, אחותי נכנסת בדלת, מה את אוכלת? תכיני לי גם.

***

זהו פוסט של מירמור, ומרוקנות.

כבר לא יכולה לטפל באפאחד.

כפי שזה נראה עכשיו- לעולם.

שנתיים ומשהו לאחר שהשתחררה מהצבא האחיינית שלי החליטה סוף סוף, ויצאה לטיול הגדול של אחרי הצבא והיעד - ניו זילנד. 

עוד לפני שהיא נסעה, אחותי, אמא שלה, התגעגעה והחלה לתכנן את הנסיעה שלהם לבקר את הילדה. 

בדחילו ורחימו פנתה אליי והתייעצה, איך להציג את הטיול בפני בעלה, האם יסכים להיעדר מהמשרד לעשרה ימים-שבועיים ומה לעשות עם הכלב, הרי בפנסיון היא לא רוצה לשכן אותו לכל כך הרבה זמן. 

מה הבעיה עניתי. בעלך לא יכול לאמר לך לא, ואני אבוא לטפל בנבחן הקטן. 

ברצינות?! היא שאלה, לא מאמינה. 

כחודש לאחר שהאישה הצעירה נסעה, נסגרה הנסיעה של הוריה אליה, לא לעשרה ימים-שבועיים, אלא לשלושה וחצי שבועות. 

ואני מוניתי כאחראית על הדירה, הרכבים והיצור הקטן שמעצבן את השכנים. 

ביום שני אחר הצהריים הורדתי אותם בשדה התעופה, שניהם מתרגשים, היא לא מסווה, הוא לא מודע (או לא מודה) לתחושותיו. 

הדירה שלי, למעט סופי השבוע שבהם החייל הקרבי מגיע וביקש (כצפוי) את הבית לעצמו.

אני לבד כאן, בדירה הגדולה, רק עם שלל מכשירי תקשורת אלקטרוניים, טלוויזיות, מכשירי רדיו, והכלב הנבחן שמקבל את פניי בברכה כמו הייתי זכר האלפא של העדר שלו. 

זה לא דבר קל להיות לבד, גם אם זה בכוונה תחילה. 

אני יכולה למלא את השעות הריקות והשקטות בשיחות בטלות עם חברות, לצפות בטלוויזיה, ובערימות הסרטים שהושארו עבורי, אני יכולה לדפדף בלי סוף בפייסבוק ובכל מיני פורומים ואתרים. 

אבל לא, בחרתי בשקט שלי. 

לא הייתי לבד עם עצמי ליותר מכמה שעות בודדות, כבר שנים, מאז שחזזרתי לגור עם אמא בפעם הקודמת, עוד לפני שהכרתי את ו.ו.ס (וודרו וילסון סמית- הלשעבר האחרון בסידרה נכון לכרגע) ומאז עברו הרבה מאוד שנים. יותר מדי. 

אני צריכה את הלבד הזה. 

הייתי זקוקה לו מזמן. 

לחזור לעצמי בלי הקליפות. 

בחרתי להתקלף מהמסיכה שעוטה את פניי מדי יום ביום, עד שהכאב של חבישתה הפך להיות בלתי נסבל. 

כשנכנסתי לדירה משדה התעופה, התנגן ברדיו שהושאר פועל, שיר שגרם לי לבכות, סוף סוף הדמעות יורדות, נשענתי על הדלפק, והקשבתי לו עד סופו, כשדמעות זולגות ללא הפסק, זולגות ומטהרות. 

לאחר מקלחת הדמעות, חשתי קלופה, עירומה, וכל אותו הערב לא הפסקתי לכתוב. 

כתבתי, בלי הפסק, המילים זורמות. 

מפסיקות לאתנחתא ושוב חוזרות. 

כתבתי כמו שהתגעגעתי לכתוב. 

***

הפוסט הזה נשמר בטיוטות.לא להביט בו.

***

זה כבר ערב שלישי שאני כאן.

עכשיו יש גם וייפיי בדירה, ואני יושבת מול הלפטופ של העבודה, ומתחילה להסתגל לסביבה.

עם המחשב שבכאן איני מסוגלת לעבוד, לגלוש או בכלל להביט בו.

לא שעם הנייד זה כזה נפלא.

מדי כמה רגע אני מעבירה בטעות אצבע על משטח המגע ולא מבינה לאן הסמן הגיע ואיך.

אבל המסך כאן יותר טוב, וכל מה שאני עושה כאן, חוזר איתי בעוד כמה שבועות למקום ששם שוכנים הספרים והכובעים שלי.

(איך כתבה לי עכשיו האישה הצעירה בוואטסאפ- "טכנולוגיה ומשפחת XXX =כישלון ופוביה אחת גדולה")

זה ערב שלישי שלי כאן, וכבר דיברתי עם יותר שכנים משדיברתי במקומות אחרים, ובהכל "אשם" הכלב.

הנבחן, שקיבלתי את הרושם מאחותי שהם לא סובלים כי הוא עושה להם חור בראש.

מסתבר שהם מקבלים אותו בהבנה, או לפחות כך הם מציגים.

זה ערב שלישי שלי כאן,

הלבד הזה עושה לי טוב.

זה לא שאני עושה דברים שונים מבדרך כלל.

טוב, נו, כן מעט. אבל בקטנה.

***

אני מרוצה.

כבר עשיתי עידכון תכנה למחשב שמשום מה לקח שעה וחצי, ואחר כך העברתי את כל השירים שיש לי על הסלולרי אל כרטיס הזיכרון שלו, כי הוא כבר היה חנוק, ועוד מעט, אבדוק גם את חבילת האופיס שלי, כי משום מה הבודק איות לא עובד כמו שצריך, זה לוקח שעות הדברים הללו.

את המטלות שאני צריכה להגיש בקורס קיבלתי בתחילת השבוע. הצצתי בהן, ההיסטריה שלי לא הייתה במקומה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי כשקראתי את השאלות, אה, את זה אני יודעת, ואה זה לא תהיה שום בעיה. היום הבנתי שלראשונה בחיי אני לא רואה חושך בעיניים כשאני קוראת את השאלות בפעם הראשונה כמו שקרה לי עד כה במבחנים ובמטלות.

התחלתי לקרוא את החומר, אמנם קראתי אותו לפני כחצי שנה, אולם אז לא זכרתי אותו ובכלל הוא היה לי קשה לקליטה. היום אני מגלה שלא רק שאני זוכרת, זה גם נורא קליט.

החיים עם הכדורים.

***

אני יושבת בוהה בפייסבוק. חושבת אולי להעלות תמונה.

לא בא לי.

אני רוצה שיראו תמונות שלי ויתפעלו, אבל לא בא לי לשמוע/ לקרוא שמישהו יגיד לי- היית צריכה לעשות ככה או כזה. את זה אני מספיק עושה לעצמי.

***

אני עייפה.

***

השבוע השגחתי על האחיינית שלי – זו בת העשרה חודשים. היא מקסימה. לא יפה, אם אפשר שתינוק לא יהיה יפה, אבל יש בה קסם שגורם לכל אדם ששוהה עימה ולו מעט, להתאהב בה מעל הראש. החיוך שלה, שמחת החיים, הרוגע, חבילה קטנה של אושר.

חוץ מזה אני חושבת שהיא ילדה מבריקה.

אולי אני דודה לא אובייטיבית, אבל אין על הילדה הזו, אין.

נתתי לה להסתובב בבית, צוחקת, שרה ומעסיקה את עצמה. אני רק הבטתי בה, ועזרתי לה רק כשנאלצה לפתור בעיה שטרם נתקלה בשכמותה בעבר.

היא חייכה אותי, גם בעיניים ולא רק בפה. הרגשתי איך ליבי מתמלא באהבה. כמעט יכולתי להרגיש איך ילד גורם להורה אושר. אך באותה מידה, ידעתי בשלמות שכזה אני לא רוצה.

אני לא יודעת איך להסביר זאת, אפילו לא לעצמי.

הבטתי בה, חייכתי בהנאה וההבנה התמלאה בליבי, שדווקא מכל הדברים שבעולם, דווקא האהבה לילדה, וההבנה מהיכן מגיע האושר שבגידול ילדים, דווקא המקום הזה,  הוא שגרם לי לדעת בגוף ובלב שאין לי צורך בכך, שהדלת הזו מבחינתי סגורה, כמו שתמיד הייתה, ואני אפילו לא רוצה שתהיה לרגע פתוחה.

***

מחשבות על זוגיות.

כן אני רוצה אהבה, אני רוצה חיבוק, ואני רוצה להניח ראש על כתף, ואני רוצה להכיר את הגוף שלו, ורוצה שהוא יכיר את שלי.

אבל לא רוצה להיטמע לתוך העולם שלו.

רוצה לבנות לעצמי עולם שיהיה שלי, שישאר שלי גם לאחר שהוא ילך, או אני אלך, או בעצם, בואו נתפשר על פרידה.

שוב, לעצמי אפילו איני יכולה להסביר מה.

מצד אחד- כן, אני מאוד רוצה אהבה.

ומצד שני- לא רוצה להעלם לעצמי.

אני מנסה להשיג איזון עדין, שיווי משקל רעוע. מנסה לייצב את העולם שלי, כך שגם אם (שוב) אצטרך לשנות סידרי עולם, הציר המרכזי שסביבו סובבים חיי לא ישתנה.

את זה אני מנסה לעשות ולבנות עכשיו, בביני לבין עצמי.

לכן, לפחות כרגע, כך אני מנסה לאמר לעצמי, עכשיו זוגיות אני לא רוצה, היא רק תפריע בתהליך הבניה.

אבל כן, מתגעגעת נורא לאהבה.

לחיבה, לתשוקה, לחברות, לשיתוף.

לחיבוק. לנישוק, למגע.

"אח, מה ששתה/אכל המלך", נהג לאמר אבי מנוחתו עדן בעת ששתה או אכל משהו שהיה לו טעים.

לעיתים היה גם מסיים ב"...ולא נתן למלכה" עם חיוך שובב.

הייתי משועשעת מהמימרה הזו.

אם הייתם מכירים את אבי, הייתם יודעים כי לא היה זה ממנהגו שלא לחלוק את פיתו ואת כוסו, במיוחד לא לנכדיו, ילדיו ומעל הכל אישתו, אמא שתבדל לחיים טובים וארוכים.

גם אם היה רעב עד למאוד, היה מוותר על הביס האחרון, בכדי לתיתו לאחד מאיתנו.

לא שאלתי והוא לא סיפר.

היום, לאחר יום סוחט במיוחד בעבודה, לאחר שבוע שבו גם הבוס לא היה, וגם הקולגה, יצאתי בשעה מאוחרת יחסית, מורעבת ועל סף עילפון.

בימי חמישי אני נוהגת ללכת לשוק. בדרך כלל לפתח תקווה, הוא קרוב למקום העבודה שלי ונוח.

הפעם בעודי מניעה את האוטו, חלפה בי השאלה האם ללכת לשוק? לא ממש בא לי להכנס לתוך פתח תקווה.

תוך כדי יציאה מהכפר נפלה ההחלטה על שוק התיקווה, הרבה מאוד זמן לא הייתי שם, ויש שם מעט יותר אופציות לחטוף משהו לאכול על הדרך.

אני מחנה את האוטו, מוציאה את העגלה, ומתקרבת לשוק.

מרחוק אני רואה את הדוכן שעליו אני מזהה, כמה יחידות סמבוסק עירקי עצום מידות, קובות מטוגנות ומיכל משקה צהוב.

אני נגשת אליו וכמעט אין לי כוחות לבקש.

מה אני יכול להציע לך יפהפיה? הוא שואל, סמבוסק?

אני מנענעת לשלילה בראשי,

קובה עם בשר? הנה הבחור הזה, אכל כבר חמש, הוא מצביע על גבר עם אופניים שעמד לצידי שלא הבחנתי בו עד כה.

הלה, מהנהן בראשו, מחייך, בולע את הביס האחרון ומנגב את הפירורים.

"קחי לך, לבריאות. בואי תעמדי פה בצד, שהשמש לא תכנס לך בעיניים. עוד משהו?" אני מצביעה על מיכל השתיה.

"הו, את רוצה לימונדה?" אני מהנהנת, למעשה לא משנה לי מה, העיקר שיהיה קר ומתוק..

"קחי תמלאי כמה שאת רק רוצה" כל קירבה בין המשקה הצהוב הזה ללימון מקרי בהחלט. טעם של ילדות וארטיק לימון.

הוא מושיט כוס אחרת מלאה בנוזל ירקרק לגבר אחר שבינתיים ניגש לדוכן. "אתה יודע מה זה?"
הוא שואל אותו,"זה מה ששתה המלך ולא נתן למלכה".

"אני אספר לכם משהו", הוא פונה לאנשים שבינתיים נאספו סביבו.

"זה סיפור ישן, עוד בעירק היו מספרים אותו.

לפני הרבה שנים, היה מלך בעירק, ולצידו הייתה מלכה.

יום אחד הם הלכו לטייל בשוק. זה היה יום חם, והמלך התעייף ורצה לשתות.

הוא ניגש לאחד הדוכנים והמלכה לצידו, ושאל מה זה המשקה הזה. נתן לו בעל הדוכן לטעום.

המלך שתה ושתה, עד שנגמר כל המשקה.

שאל אותו בעל הדוכן, למה לא נתת גם למלכה לטעום?

ענה לו המלך, המשקה זה כל כך טעים מרווה ומרענן שלא רציתי לוותר על אף טיפה. 

"את רואה את זה", הוא אומר ומושיט לי את הכוס עם הנוזל הירקרק, "זה מה ששתה המלך ולא נתן למלכה".

...

בבית בו גדלנו לא לימדו אותנו להיות שאפתניים, ולא לימדו אותנו לרוץ קדימה. לימדו אותנו להיות טובים, להיות מה שנקרא- ערכיים. לעשות את מה שראוי לעשות. מין תפיסת עולם נאיבית של "חברתיות כוללת". אין דברים כאלה יותר. אולי בבית שאת בנית לתפארת זה קיים, אבל לא בשום מקום אחר. לכן קשה לנו בחברה המודרנית התחרותית, השאפתנית שתמיד רצה לכל מקום בכדי לסמן עוד V  בחגורה, אה, עשינו עוד משהו, ראינו עוד מקום, נסענו לעוד נקודה. אמנם תיבלו את סלט הערכים שעליהם גדלנו בחלומות של תפארת, עושר וחיים נוחים, ואם לא זה, אז לפחות של מנהלים גדולים שמעצבים את דעת הקהל. לצערנו (ולצער מי שגידל אותנו) הם לא ידעו ללמד אותנו איך להפוך את החלומות הללו למטבע קשה עובר לסוחר. האמת, שאף אחד מאיתנו באמת רוצה בכך.

וכך נותרנו עם החלומות אבל גם עם הערכיות; וזה מתנגש עם זה ברוב המקרים, שוב לצערנו הרב, כי הפכנו מתוסכלים מהקרב והניגוד בין החלמות שלנו שנמצאים בראש, לבין הערכיות שלנו שממלאה את ליבנו.

עד שלא ננקה את הראש מהחלומות ונקשיב ללב שלנו, לא נבריא לחלוטין ולא נהיה מאושרים אלא מתוסכלים ומאוכזבים וכועסים עד מאוד.

זה מאמץ לא קטן לעשות זאת. אני לא אומרת שזה קל, ואני מניחה שגם לאחר עבודת הניקיון הקשה שנעשה, ובינינו, מי באמת אוהב לנקות? אני אומרת שגם לאחר הניקיון הכרחי הזה, תמיד יצוץ איזה פירור של חלומות מיותרים ויפריע לנו בלכתנו בדרך של הלב, שאותה אנו אוהבים, ואליה אנו כמהים.

נסי להקשיב ללב שלך, נסי להבין את מה שהוא אומר. נכון, הראש אומר דברים אחרים, אבל ראי לאיזה תסכול ואכזבה וכאב הדברים שהראש אמר הובילו אותך. לפחות עכשיו נסי באמת ובכנות להקשיב ולעשות את הדברים שהלב שלך אומר. תראי לאן זה יקח אותך. ואני אומרת מראש, זו דרך ארוכה ולא קלה, אבל בסופה, את תמצאי את השמחה שחסרה לך, תמצאי מחדש את כל מה שאיבדת במהלך השנים.

תחזרי לצחוק, והרי הצחוק שלך כל כך יפה. תחזרי להיות מי שאת. מי שאת מתגעגעת אליה כל כך. 

אוהבת אותך. 

...

***

זה חלק ממכתב שכתבתי לאחותי, אבל באותה המידה יכולתי לכתוב אותו גם לעצמי. 

האמת שתכננתי בתחילה לצייר אותו, אולם זה הלך והתעכב. אין לי מושג אם העיכוב הזה חלק מכלוב הזכוכית שלי או משהו אחר.

אף אחד משני חדרי הילדים שהיו בבית הוריי לא היה שלי בכמה מובנים. בראש ובראשונה גם בתור ילדה, מעולם לא הרגשתי בבית בשום מקום ובטח ובטח שלא בבית הוריי. דבר שני- בחדר שבו ישנתי כילדה, אותו חלקתי עם אחי הצעיר ממני בחמש שנים, הריהוט שהיה מתוכנן לפני הזמנה אצל נגר- צבעו היה כחול- כי אחי מאוד אהב את הצבע וחוץ מזה זה גם צבע של בנים, ולבן – כי זה צבע נייטרלי. לי לא הייתה מילה בנושא. כמובן שהוריי לא התייעצו עם אף אחד מילדיהם בנושא הסגנון או טעמם האישי. החדר השני- הקטן יותר, שניתן לאחותי, נשלט ע"י הגוון הכתום עם עיטורים בצהוב ובחום, משהו מזעזע ביותר שעד היום קיים בחדר ההוא.

האמת שריהוט החדר שלי ושל אחי היה נבון, נכון ומדוייק. מיטת נוער בכל צד של החדר, מקבילות זו לזו, באמצע שטיח, שולחן כתיבה ארוך (ולבן) נמתח לאורך הקיר החיצוני, מעל לראשו של אחי אל הראש שלי. הפינה והצד שלי היו ליד ומתחת לחלון, כך שהרווחתי אור יום והשקפת עולם. הוא קיבל את הקרבה למדפי הספרים שכיסו את הקיר שמעל לשולחן הכתיבה ומסביב לחלון. המדפים הללו נבנו כך שיצליחו לשאת את כל הספרים שערמנו עליהם ואף יחזיקו מעמד ברעידות אדמה, כפי שאמנם קרה. מה שנותר חשוף מהקירות כוסה בארונות כחולים עד התקרה. במקום אחד לצד הדלת הפתוחה, שם בלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית להעמיד ארון (לצערה של אימי) נתלה על הקיר שעון- כחול אף הוא כמובן. מתחתיו עמד מדי פעם אקווריום שהזכיר לנו את ניסיונותנו האומללים לגדל דגי נוי (פעם היה אפילו צב).

החדר המשותף יצר קשר חם וטוב בין שני הילדים שחמש שנים ומגדר הפרידו ביניהם (מי שמע אז על מגדר?). נהגנו לנהל שיחות ארוכות מתחת לשמיכות לאחר כיבוי האורות. אימי מספרת שהייתה נוהגת להקשיב לאותן שיחות מאחורי הדלת וליבה מתרחב בהנאה.

על מה לא שוחחנו, על רכיבה באופניים וסקטים, על משחקי הכדורגל בשכונה, ועל גולות וגוגואים, על המורות בבית הספר ועל שיעורי הבית ועל הספרים שקראנו באותו היום, דנו בשאלה האם יש אלוהים בשמים והאם זה כואב למות. שאלנו את עצמנו איך זה להיות בסירה קטנה בים סוער, דמיינו הרפתקאות, ויצאנו למלחמות חמושים בחרבות.

אחר כך התבגרנו, והשיחות הפכו מעט מגומגמות, אחותי הבכורה עזבה לצבא, והייתה מגיעה אחת לשלושה שבועות ואני בין לבין אותן יציאות אכלסתי את החדר שלה, נזהרת שלא לפגוע בפרטיות שלה, מנסה לבנות לעצמי קן פרטי משלי. אבל פרטיות הייתה מילה גסה בבית הוריי ובשם הדאגה ההורית- כל הגיגיי ומחשבותיי, כל מחשבותיי וכאביי נפרשו אל האור ובאו לכדי דיון פומבי.

אבל אני מקדימה את המאוחר, כי זה הגיע הרבה אחרי. 

(חוף השיאצו)

שבת, 21 אוגוסט 2010

אני אתחיל דווקא מהסוף- כשאת חוזרת מטיול כזה את מבינה שבעצם את יכולה להרשות לעצמך כל שתרצי להרשות לעצמך.

את יכולה כל שאת רוצה.

אצלי ההבנה התחלה לפעפע בערך ביום השלישי או הרביעי.

אז גם הבנתי שזה לא עוד סתם טיול- למרות שעל פניו זה נראה כך.

זה לא טיול אלא מסע.

מסע של נשים למען נשים עבור נשים.

אנחנו כבר ארבעה ימים מטיילות- חבורה של כחמישים נשים, בגילאים שונים, עיסוקים שונים, מקומות שונים בארץ, תפיסות עולם שונות. ובכל זאת...יש משהו באוויר שלא ניתן לאחוז בו. כמו בלוני הסבון שהיינו מפריחות בילדותינו. יפהפיים כל כך, עדינים ושברירים, יכולים לרחף באוויר מספר דקות ארוכות, אולם עם התנועה הלא נכונה, פוף עשויים להיעלם.

חמישים נשים, בתריסר רכבי ארבע על ארבע. מקצה תריסר.

חמישים נשים, כל ארבע (בערך) דחוקות בתוך רכב אחד, ישנות באוהל אחד (או חדר אחד), אוכלות מאותם הכלים (זה כמעט אותו המסטינג) מדברות, מצלמות, ישנות, אוכלות (בלי סוף) ואפילו (ישמור השם) – מחרבנות – והכל ביחד.

כל מי שמכיר אותי- שואל מה בעצם אני עושה כאן.

כל מי שלא מכיר אותי- אומר שזה ה – דבר שתפור עליי.

אבל רק מי שמכיר אותי באמת – ואותם אפשר לספור על בערך אצבע אחת או שתיים- אומר שזה הדבר שעשוי לעשות לי טוב (סוף כל סוף).

כשנרשמתי למסע- וזו הייתה גחמה של רגע לא מובנת לי- כשנרשמתי- הייתי לי אג'נדה ברורה של מה שאני רוצה שיקרה, לאיזה מהפך אישי אני מחכה, מה השינוי שאני רוצה שיבוא בעקבות המסע. אולם ככל שתאריך היציאה התקרב והלך התערפלו הדברים בראשי, ורק שני דברים ברורים היו לי:
א. לא האמנתי שבאמת אגיע לשדה התעופה ביום הנקוב.
ב. האג'נדה והציפיות מהטיול התעופפו ופרחו להן מבין דלתות מחשבתי.

הגעתי לשדה התעופה מבלי לדעת לְמָה, לָמָה ולאן אני מגיעה.

כל שקרה מאז היה בבחינת מתנה עבורי.

החברות החדשות והנפלאות שהכרתי- בנות הצוות שלי ובנות המסע שלי, החוויות, המקומות החדשים שראיתי, המילים שהחלפתי, הילדה שבתוכי שהתחברתי אליה מחדש (ותודה לצוות ארבע וחמש), הנשים שנגעתי בהן- בין אם במילים ובין אם באנרגיה, והאני העצמי השלם שאני הופכת להיות יותר משהייתי בעבר.

בערב יום היציאה – כשחזרתי מהעבודה מנווטת על הפקק בכביש גהה, עלתה בי האמירה הזו:

אני עושה זאת בשבילך אבא- כי מעולם לא היית מבין בשביל מה אני עושה זאת (אולי היום, מלמעלה, אתה מבין קצת יותר);

אני עושה זאת עבורך אמא- על כי החלת להתשחרר מהחינוך שכבל אותך כל השנים הארוכות הללו, והתחלת לחזור לעצמך.

אני עושה זאת עבורך אחותי- משום שאת אפילו לא מעזה לדעת מה את מפסידה ועד כמה היית נהנית.

אני עושה זאת עבורך אחי (וגיסתי גם)- ומאחלת לכם שתמשיכו להיות מאושרים ושלמים בכל מה שאתם בוחרים לעשות.

אני עושה זאת עבורך וודרו וילסון סמית- בן הזוג שלי- משום שדחפת ופירגנת-כי ידעת בחוש שזה יעשה לי טוב ובכך גם לך.

ויותר מכל דבר-

אני עושה זאת עבורי הילדה שאני- שאיבדתי ושוב אני מוצאת.

בשבילי- האישה העצובה והמבולבלת שבגרתי להיות.

ולמעני- האישה-ילדה שאשמח לחזור לחוות משום שאף פעם לא הייתי.

אני מודה לעצמי, על כך שבצורה מאוד לא אופיינית הלכתי עד הסוף עם הגחמה שלי, ואני מודה לכן חברותיי למסע, שחלקתן איתי את הדרך הזו.

חוף השיאצו:

"את חייבת להפסיק לדבר על זה" אחותה אמרה.

אימה, יושבת מולה, הינהנה.

"אז לקבור את הכאב והגעגוע עמוק בבטן, ללא מנוחה, ללא מרפא?" שאלה בתדהמה.

"את תמימה, תפסיקי לחשוף את החולשות שלך, יהיה מי שיבוא וינצל את זה", כך האם אמרה.

"חשפתי, ונפגעתי, ואף נבגדתי עשרות פעמים", היא ענתה, "אני אולי תמימה ונאיבית מהבחינה הזו, אך לעולם לא אפסיק לדבר על מה שכואב, ועם מי שאוהב"

"עולמכן, אחותי ואימי", כך הוסיפה במחשבתה, "קטן אפור ואומלל, ואילו שלי מלא בצבעים, לעיתים כהים, לעיתים שמחים".