צמח בר

יש רעש של שבירת רהיטים בעליית הגג של המוח שלי.

אלו בטוח רהיטים של איקאה.

אני במצב כלכלי לא טוב.

לא זה לא הביטוי הנכון לגמרי. מאז גיל שש עשרה, מזה שלושים שנה אני במצב כלכלי לא טוב. עכשיו אני במצב כלכלי גרוע. ככה עוד לא היה לי, והיו לי כבר כמה משברים, אבל כזה עוד לא היה.

שתי הלוואות מהבנק, הוצאות יותר מהכנסות, חוץ מהעבודה הקבועה שלי אני יכולה לעשות עבודת סקרים טלפוניים, אבל זה קורע אותי גופנית ואני נגמרת. מנסה למצוא עבודות תרגום, אבל כאלו או שאני לא מוצאת, או שאין בנמצא.

לא אני לא מסכנה.

האדון שלי החליט להתערב בנושא, ולתפוס פיקוד גם על האספקט הזה בחיי. בכך למעשה הוא מגשים לי חלום חיים, ישן נושן. שמישהו יתפוס פיקוד עליי, שינהל אותי. זה מה שרציתי מתמיד. שיאמר לי מה לעשות. שיתן לי הוראות. השאלה, אומרת שוגר, מה יקרה כשהוא לא יהיה שם. נכון לכרגע, אני עונה, כל מה שאני רוצה זה שהוא ישאר.

הרבה מהבעיות ומהדברים שמחכים לטיפול הם תולדה של ההפרעה, ה- ADHD. זה לא תירוץ, זו סיבה. בנוסף לעובדה שבשנים האחרונות הפסקתי להלחם ופשוט נכנעתי, מיואשת, הפסקתי להילחם כנגד עצמי, הפסקתי להשתמש במנגנונים שעליהם נשענתי עד לשנים האחרונות. אני פתאום מבינה יותר ויותר, כמה רמת ההפרעה שלי גבוהה ביחס לאחרים שלהם יש גם ADHD. כמה הצלחתי להתמודד יפה עד השנים האחרונות, עד שהרמתי ידיים.

אם כבר אני עושה משהו, אז עד הסוף, לוקחת אותו באקסטרים, לא?

הייתי בשישי האחרון בהרצאה על ADHD  במבוגרים, לא שהם חידשו לי משהו, אולי רק חידדו, וקיבלתי עוד כמה לינקים למאמרים ופורומים שאני יכולה לקרוא בהם. אני מבינה שאני צריכה גם טיפול התנהגותי, ולא רק את הכדורים שאני לוקחת. אבל משעשע או לא, הדברים שהאדון שלי עובד איתי עליהם, כמו שליטה בהתפרצויות רגש, זה חלק מהטיפול ההתנהגותי שהם מציעים למבוגרים בעלי הפרעות קשב וריכוז, שאצלי זה מופיע בליווי של ה- H – ההיפראקטיביות, האימפולסיביות, הנמהרות.

זה לא פוסט קוהרנטי במיוחד.

בוקר ואני חצי אפופה- כן, מסתבר שגם זה תסמין ל- ADHD- קשיי הירדמות, שינה לא רגועה, והתעוררות קשה.

מה רציתי לאמר?

שאני עייפה. לאו דווקא פיזית, אלא נפשית,רגשית. רוצה למצוא את הפינה הקטנה שלי, לא רק מבחינת מגורים, אלא גם מבחינת תעסוקה ופרנסה. מקום שאהיה נלהבת אליו, לעסוק בו. לא מחפשת להתעשר או משהו כזה, אם כי, זה יכול להיות נחמד. אבל משהו שאוהב. שישמח אותי. אני מניחה שיהיו עליות ומורדות, וזמנים קשים. אין טוב בלי רע. אבל הייתי שמחה לקצת חסכונות, קצת אוויר לנשימה. קצת להרשות לעצמי דברים בלי להיות חנוקה.

קצת...משהו.

מסכנות של בוקר.

משחררת מילים ומחשבות. תהיות ורציות.

אני רוצה.

כן, אני רוצה.

את הפינה שלי אני רוצה.

מגורים

תעסוקה

אחר כך נדבר על הלאה.

לוקחת בבוקר את הלפטופ לעבודה, לעידכונים ומחיקות וסתם דברים שאני לא מטריחה את עצמי מחוץ לשעות העבודה.

אפופוה עדיין, מושכת מהמגירה כבל מטען שנראה מתאים.

במשרד מפעילה את הלפטופ, מחברת למטען ואחרי חמש דקות של עבודה, המחשב כבה. בודקת את המטען, זה לא המטען הנכון.

חוזרת הביתה, מתחילה לחפש את המטען, לא מוצאת בשום מקום שהייתי אמורה. בודקת את הכבלים מסביב לשולחן המחשב (ה- PC), רואה כבל שחור שלא מחובר לשום דבר.

מזיזה את השולחן, ביחד איתו את המחשב הישן ועוד ערימה עצומה של ניירות ומעטפות שממתינה שאתייחס אליה.

מגלה שני כבלים שחורים שמצד אחד לא מחוברים למאומה, ובצד השני- לאל-פסק. יופי לי. מתי ניתקתי את האל-פסק ושכחתי לחבר מחדש?

אין לי סבלנות להתעסק עם זה עכשיו.זוכרת שהייתה אז בעיה.

עוברת בין החדרים, בודקת בכל מיני מגירות, בתיק הישן של הנישא. נאדא.

חוזרת לחדר, הכיסא עומד במרכז החדר, בין כל הבלאגן. מתיישבת עליו, חצי שרועה.

החיים שלי כזה mess שלא נדע. אין לי את האנרגיות להתעסק איתם.

(לשם כך אני צריכה להוסיף ריטאלין לקונצרטה, להצעת הנוירולוג שלי, אני אמרתי- עד כאן!)

מנסה לנשום עמוק, להירגע. איפה יכול להיות המטען של הנישא של העבודה.

מביטה בניירות הפזורים על הריצפה, המגירות שחלקן פתוחות, המיטה, וארון הבגדים.

הטלפון מצלצל, מספר חסוי. זה בטח הבנק. משתיקה את הצלצול.

מביטה שוב בארון, בוהה.

בהברקה של יאוש לא ברורה פותחת את הדלת הקטנה של הארון ושם הוא נמצא, ליד המטען של הויברטור המעוקם....

הטלפון מצלצל שוב, אני עונה. על הקו פקידת הבנק, את בחריגה. לשחרר מהפיקדון?

כמה יש לי שם?

וואלה, יותר משחשבתי. שחררי וישרי את הקו.

מקווה שאולי עד החודש הבא, אמצא עוד מקור הכנסה.

גשם בחוץ עכשיו.

איפה לעזאזל שמתי את מרשמי התרופות שלי?

מכה.

פשוט מכה.

יש ימים שאני מרימה על נס את היותי מופרעת (ADHD ברמות גבוהות מאוד).

היום הוא לא אחד מהם.

אפשר אולי להתייחס לזה כאל סתם מקרה.

אפשר גם לראות את זה גם כקריאת השכמה או מנורה אדומה.

האם אני שוב בורחת לעצמי?

האם אני שוב מתקרבת למדרון שממנו אני נזהרת?

ומה יקרה אם אחליק ואתגלגל?

האם אני בורחת לי מבין האצבעות?

האם זה סתם קרה?

אני לא מאמינה בסתמיות של מקרים, במיוחד לא אם אני זו שאחראית לכך.

מה רציתי לאמר לעצמי?

למה לקחתי את זה כל כך רחוק?

האם אני לא שלמה עם מה שאני עושה כפי שחשבתי שאני?

איזו קריאה זו הייתה?

האם זה הייתה קריאה לעזרה?

או שאני מנסה להרחיק ? להדחיק?

את מה?

***

זה היה שבוע מטורף והזוי.

וזה היה מזמן.

עברו הרבה מאוד שבועות מאז, ועדיין זה נשאר.

ההרגשה.

איזו אשליה זו הייתה?

ולמה היא נותרה עימי אם המשכתי הלאה?

לשם מה היא באה,

ומה אני צריכה ללמוד ממנה? 

*** 

אולי אני צריכה שוב להכנס להדממה.

אולי אני לא באמת רוצה את מה שאני אומרת לעצמי שאני רוצה.

בווידאו (למטה) שמעתי שילדה הגדירה את זה כסוכריות קופצות, חלי הגדירה את זה כ- 25 מסכי טלוויזיה נוספים המכוונים כל אחד לערוץ טלוויזיה שונה תוך כדי שיעור היסטוריה, אפשר גם לראות את זה כהמונים של מסכי pop-ups קופצים כל הזמן בזמן שאתה מנסה לקרוא מאמר כלשהו באינטרנט.
התחושה שלי לאחר שהתחלתי לקחת את התרופה- קונצרטה (אחת מנגזרות הריטלין)- היא שכל השנים נסעתי ברכב שהשמשה הקדמית שלו הייתה מכוסה באדים, ועכשיו רק הפעלתי את מפזר האדים, והתחלתי לראות את הדרך.

לפחות שני אנשים (גברים, אם כבר להיות קטנוניים), צחקו עליי כשסיפרתי להם על כך, ואמרו לי שהכל תירוצים ושאני עצלנית, ושאני לא מספיק רוצה, והכל שטויות, ועוד כל מיני דיבורים מטומטמים שכאלו.
אמא שלי, גם לאחר שראתה את ההרצאה הזו, אמרה- "אני לא מבינה, כל השנים לא הבנתי, את כל כך חכמה ומוכשרת, כל כך מוצלחת, אבל ראיתי שיש משהו שחוסם אותך, כמו מקל בגלגלים שלך. אף פעם לא הבנתי -למה את לא פשוט מוציאה אותו?"  
"אני לא יכולה, אמא", עניתי לה, "אף פעם לא יכולתי. "

"לא יכול להיות", היא ענתה, "את כזו חכמה, את יכולה הכל."

יש אנשים שלעולם לא יבינו.

למען האמת, גם אני לא הבנתי. אני עדיין לא מבינה הכל.

מה שכן, אני מבינה מעט יותר.
מבינה, שאני באמת לא יכולה, וזה לא כי אני לא מספיק רוצה.

לא הגעתי להרצאה עצמה.

לא שלא רציתי, אבל...

אבל...

אתמול ראיתי את הוידאו הזה פעמיים, ובכיתי בכל פעם.

עוד מעט אראה אותו שוב.

בסוף הסרטון אומרת חלי משהו על הגרעין האוטונומי שטמון בכל אחד מאיתנו. גם עם זה אני מסכימה.
*

*

*

ושוב דמעתי.

פעם ידעתי איך להוסיף סרטונים לפוסט.

עכשיו אני פשוט מצרפת לינק לבלוג של חלי גולדנברג- תקריב

יש רגעים, כמו הערב, או אתמול, שבמהלכם, אני נתקפת מעין יאוש ואזלת יד ושואלת את עצמי למה בכלל הכנסתי את עצמי מחדש לתוך זה, למה ניסיתי, למה אני רוצה בכלל, מה זה ייתן לי. הרי זה מקשה עליי את החיים, חונק לי את הזמן, מלחיץ אותי, וזו סתם עבודה מיותרת שמן הסתם לא תעזור לי בעתיד.

ואז שניה אחרי זה, אני מביטה בעצמי במראה המנטלית, ונוזפת בעצמי. זה עכשיו או לעולם לא. את צריכה להוכיח לעצמך שאת יכולה, את הרי יודעת שאת יכולה, את פשוט מתעצלת. התרופה אינה עושה קסמים, היא רק עוזרת לך לממש את הפוטנציאל שלך. עשי את מה שאת אמורה לעשות, את מה שאת רוצה לעשות, את מה שחלמת עליו מזה שנים, שנסי מתניים גם אם זה לא נח לך עכשיו ומלחיץ ואת רוצה לעשות דברים אחרים, יותר כייפים, תושיבי את הישבן העגול והגדול שלך ותלמדי את עצמך מחדש ללמוד.

ואז אני מתיישבת על כיסא הלימודים ומכריחה את עצמי להתחיל לכתוב ולענות על השאלות, ומגלה פתאום שעברו שעתיים-שלוש שבהן ניערתי אבק מעל נוירונים עצלניים שכבר מזמן שכחו איך להתרוצץ בין תאי המוח שלי, ופותחת מחדש דרכי מעבר עיצבוביות שבהן יזרמו הדם, החשמל והמחשבות ביתר מהירות.

ופתאום אני מגלה, שזה לא קשה כל כך. שהקושי הוא רק בהתחלה, בלארגן את המחשבות לכדי פיסקה סדורה. ואני משתמשת בכלי הנפלא שפיתחתי עם השנים, בכתיבה. הרי אני יודעת לכתוב, אפילו לכתוב טוב, בזה אחד הדברים היחידים שבהם אני בטוחה. ואני מתחילה בלשפוך את המחשבות שזורמות על הנייר האלקטרוני, ומתחילה לסדר אותן במבנה אקדמי, סדור וקוהרנטי, משפט אחר משפט, פיסקה אחר פיסקה.

קוראת שוב, מגיהה בחוסר סבלנות, כן, השפעת הכדורים כבר התפוגגה. יודעת שלו הייתי מתיישבת לפני כן, ומותירה לעצמי מעט יותר זמן, הייתי מעט יותר מעמיקה, אבל ת'אמת? בשלב זה, אין צורך בכך.

לוחצת על כפתור ה"שמור" ומשגרת את העבודה ליעדה. ארבע שעות אחרי כן, גם המטלה השניה משוגרת ליעדה. עשר דקות אחרי שעת הש' אמנם. אני מקווה שזה יעבור למרות זאת.

בינתיים, עברתי את המשוכה הראשונה.

לפגוש חברה טובה מהטירונות וקורס הקצינות שגם גרתי איתה לאחר שהשתחררנו מהצבא, ושלא התראיתי איתה כמעט 18 שנה.

לספר לה על האיבחון ועל ה- ADHD  ולשמוע את התגובה שלה- "את מופתעת? איך לא הבנת? זה היה ברור עם כל האנרגיות המטורפות שלך. "

וחווית הפגישה?

בלי הצורך המביך של גישור הפערים, וגישוש למצוא נקודות משיקות ביני לבינה, כמו נפגשנו רק יום קודם והיום המשכנו את השיחה.

אותה הרעוּת הישנה והטובה, אותה הנינוחות ביני לבינה, אותה הפשטות- ולא ששיחתנו הייתה רדודה, אפילו אותה השטותניקיות שתמיד עוררנו זו בזה.

למזלי, התברכתי במספר חברים וחברות שלא משנה כמה זמן עבר מפגישתנו האחרונה, דומה כי דבר לא השתנה ותמיד תשאר בינינו אותה החברות והאהבה.

תודה. 

"אני כל כך עסוקה שאני שוכחת לאכול".

איך קינאתי פעם בכל מי שהיה אומר לי את זה.

"אין מצב שאני אשכח לאכול", מלמלתי לעצמי בעודי שולחת יד אל חבילת הביסקוויטים  (או פרי לצורך העניין, זה לא עקרוני) תוך כדי קריאה או כתיבה.

כשהרופא נתן לי את המרשם לקונצרטה, הוא סיפר לי על תופעות הלוואי. אחת מהן, הוא ציין, היא אובדן תיאבון.

עוד יותר טוב אמרתי, והוא גיחך.

אני כבר כמעט חודש וחצי עם קונצרטה, בתחילה המינונים עלו כל עשרה ימים, ועכשיו אני בניסיון של 90 מ"ג לחודש.

לאמר שזה טוב?

אני לא יודעת, הידיים שלי רועדות כל הזמן, ומעבר לעובדה שזה די מתיש, כאחת שהתחביב שלה הוא צילום, קצת קשה לפקס תמונה כשהידיים שלך רועדות.

אני יודעת שחלק מהרעד בידיים ובתחושה הכללית בגוף נרגע כשאני אוכלת.

הבעיה היא – שאני שוכחת לאכול.

זה לא שאבדתי תיאבון. לא, ממש לא.

עדיין נהנית מאוד מאוכל, גם רוצה לאכול.

העניין הוא שעכשיו אני מרוכזת יותר, גם בעבודה גם בבית, ואני לא מחפשת הסחות דעת, בין אם במודע ובין אם לא במודע.

בעבר, הייתי קמה מהכסא, יוצאת למטבח, לוקחת לשתות משהו, לאכול פרי וזה היה קורה אחת לחמש-עשרה דקות. היום, אני עושה את מה שאני עושה, לא משנה מה, ואז מסתכלת על השעון ומגלה שעברו כמעט שעתיים מהפעם הקודמת.

אז זה לא אובדן תיאבון, זה ריכוז במטלה, זה שאני לא נותנת לרעב להפריע לי במה שאני עושה.

זה לשכוח לאכול.

אני מקווה שאלמד לזכור, כדי שאוכל להתגבר על הרעד בידיים.

כבר עשיתי עידכון תכנה למחשב שמשום מה לקח שעה וחצי, ואחר כך העברתי את כל השירים שיש לי על הסלולרי אל כרטיס הזיכרון שלו, כי הוא כבר היה חנוק, ועוד מעט, אבדוק גם את חבילת האופיס שלי, כי משום מה הבודק איות לא עובד כמו שצריך, זה לוקח שעות הדברים הללו.

את המטלות שאני צריכה להגיש בקורס קיבלתי בתחילת השבוע. הצצתי בהן, ההיסטריה שלי לא הייתה במקומה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי כשקראתי את השאלות, אה, את זה אני יודעת, ואה זה לא תהיה שום בעיה. היום הבנתי שלראשונה בחיי אני לא רואה חושך בעיניים כשאני קוראת את השאלות בפעם הראשונה כמו שקרה לי עד כה במבחנים ובמטלות.

התחלתי לקרוא את החומר, אמנם קראתי אותו לפני כחצי שנה, אולם אז לא זכרתי אותו ובכלל הוא היה לי קשה לקליטה. היום אני מגלה שלא רק שאני זוכרת, זה גם נורא קליט.

החיים עם הכדורים.

***

אני יושבת בוהה בפייסבוק. חושבת אולי להעלות תמונה.

לא בא לי.

אני רוצה שיראו תמונות שלי ויתפעלו, אבל לא בא לי לשמוע/ לקרוא שמישהו יגיד לי- היית צריכה לעשות ככה או כזה. את זה אני מספיק עושה לעצמי.

***

אני עייפה.

***

השבוע השגחתי על האחיינית שלי – זו בת העשרה חודשים. היא מקסימה. לא יפה, אם אפשר שתינוק לא יהיה יפה, אבל יש בה קסם שגורם לכל אדם ששוהה עימה ולו מעט, להתאהב בה מעל הראש. החיוך שלה, שמחת החיים, הרוגע, חבילה קטנה של אושר.

חוץ מזה אני חושבת שהיא ילדה מבריקה.

אולי אני דודה לא אובייטיבית, אבל אין על הילדה הזו, אין.

נתתי לה להסתובב בבית, צוחקת, שרה ומעסיקה את עצמה. אני רק הבטתי בה, ועזרתי לה רק כשנאלצה לפתור בעיה שטרם נתקלה בשכמותה בעבר.

היא חייכה אותי, גם בעיניים ולא רק בפה. הרגשתי איך ליבי מתמלא באהבה. כמעט יכולתי להרגיש איך ילד גורם להורה אושר. אך באותה מידה, ידעתי בשלמות שכזה אני לא רוצה.

אני לא יודעת איך להסביר זאת, אפילו לא לעצמי.

הבטתי בה, חייכתי בהנאה וההבנה התמלאה בליבי, שדווקא מכל הדברים שבעולם, דווקא האהבה לילדה, וההבנה מהיכן מגיע האושר שבגידול ילדים, דווקא המקום הזה,  הוא שגרם לי לדעת בגוף ובלב שאין לי צורך בכך, שהדלת הזו מבחינתי סגורה, כמו שתמיד הייתה, ואני אפילו לא רוצה שתהיה לרגע פתוחה.

***

מחשבות על זוגיות.

כן אני רוצה אהבה, אני רוצה חיבוק, ואני רוצה להניח ראש על כתף, ואני רוצה להכיר את הגוף שלו, ורוצה שהוא יכיר את שלי.

אבל לא רוצה להיטמע לתוך העולם שלו.

רוצה לבנות לעצמי עולם שיהיה שלי, שישאר שלי גם לאחר שהוא ילך, או אני אלך, או בעצם, בואו נתפשר על פרידה.

שוב, לעצמי אפילו איני יכולה להסביר מה.

מצד אחד- כן, אני מאוד רוצה אהבה.

ומצד שני- לא רוצה להעלם לעצמי.

אני מנסה להשיג איזון עדין, שיווי משקל רעוע. מנסה לייצב את העולם שלי, כך שגם אם (שוב) אצטרך לשנות סידרי עולם, הציר המרכזי שסביבו סובבים חיי לא ישתנה.

את זה אני מנסה לעשות ולבנות עכשיו, בביני לבין עצמי.

לכן, לפחות כרגע, כך אני מנסה לאמר לעצמי, עכשיו זוגיות אני לא רוצה, היא רק תפריע בתהליך הבניה.

אבל כן, מתגעגעת נורא לאהבה.

לחיבה, לתשוקה, לחברות, לשיתוף.

לחיבוק. לנישוק, למגע.

שוב לא נרדמת, היינו כבר בסרט הזה, לא?

מתה מעייפות, אבל הראש מלא במחשבות דוהרות. כבר כתבתי ביומן-המחברת, וזה עדיין לא מספיק. האצבעות רצות על המקלדת, אני כותבת יותר לאט מההקלדה שלי. ממללת את מחשבתי.

אתמול יצאתי לצלם כוכבים, יצאה אחלה תמונה, רק מה- לא מפוקסת.

אני כועסת על עצמי. חוסר הסבלנות שלי להקדיש עוד שניה ותשומת לב לחידוד התמונה, הפוקוס.

אני יכולה לזרוק אחריות מעליי ולאמר שזה אחרי שהתפוגגה השפעתם של הכדורים, וגם הייתי רעבה, אבל ראבאק, לא יכולתי לשים את העין ולכוון עוד רגע?

אתמול דיברתי עם הנוירולג, סיכמנו שאני ממשיכה לעוד חודש עם המינון הזה של הקונצרטה, 90 מ"ג. מינון לא נמוך בכלל. אני לא סגורה שהוא מספיק, אבל אני רוצה לבחון את ההשפעה ותוצאותיה לאורך זמן.

מה שכן, התוצאות מורגשות לא רק בעבודה, גם בחיי החברה. גם לפני כן היו לי קוצים בישבן, אבל לא הייתה לי מוטיבציה.

 עכשיו, אני חדורת אנרגיה פעילה, מצב רוח טוב ומעבר לכל- אני לא מותשת ממאמצי ההתרכזות כפי שהייתי בעבר. כך שיוצא שאני כל הזמן באה והולכת, חוזרת יוצאת ונכנסת. 

מצד אחד אני רוצה להמשיך לכתוב על התוצאות וההשפעות. אגב, תופעות לוואי כמעט ואין, אם בכלל.

מצד אחד אני רוצה עוד ועוד להתעסק לחפור ולנבור בכל הנושא הזה אבל מצד שני, כמה אני כבר יכולה לחפור על כך? כמה אפשר להתבחבש ולהיתקע על אותו הנושא? מה אין לי עוד נושאים ועניינים שאני יכולה לכתוב עליהם?

בפעם המי יודע כמה, אני מנסה לחזור שוב ללימודים. אולי הפעם אצליח להשלים. התחלתי להניע את התהליך מחדש.

היועצת באוניברסיטה הפתוחה שמלווה אותי כבר כמה שנים, יעצה לי ליצור קשר עם מרכזת הקורס שעשיתי לפני כמה חודשים אבל לא הייתי מרוכזת כל כך בחומר הלימודים (מסיבות ידועות ) ולכן גם לא הגשתי מטלות וגם לא ניגשתי לבחינה. בקיצור היא יעצה לי לבקש להגיש אתה מטלות בתקופה הקרובה ואף לגשת למבחן, במקום להירשם מחדש לקורס ולהוציא עוד אלפיים שקלים. 

בבוקר אדבר עם המרכזת. 

אני ביום חופש ברביעי- דהיינו מחר. 

הבוס ביקש שאצא לחופש, כי מגיע לי. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית בעבודה, במיוחד בתחומי האחריות שלי, ובינתיים נראה כי צלחתי אותה בבהירות יתירה. נראה מה יהיה בעתיד. 

חוץ מזה, הגיע הזמן לעשות טיפול לאוטו וטסט אז כבר סידרתי שיבואו לקחת אותו מהבית למוסך. 

הם גם יחזירו, זה חלק מהשירות. 

אני אשאר בבית, אשחק קצת סוליטר ואבהה בקירות. 

***

אני עייפה נורא, רק לא נרדמת, המחשבות בראש רצות.

כבר כתבתי את המשפט הזה, לא?

הדמעות נקוות באגני העיניים.

חושבת על החיבוק, הנשיקה, הטעם, המגע, וזה מוציא אותי מכלל ריכוז.

זה יחזור, ואם לא, פעם זה קרה.

***

אני משעממת את עצמי, אפילו הכותרת היא אותה כותרת.

לא שחסרים לי נושאים לכתיבה, אבל זה כל מה שיוצא לי מהאצבעות למקלדת.

***

אנחנו דומים הוא אמר לי.

חיכיתי לזה מאז הפגישה הראשונה.

ידעתי שיהיה מדהים.

 ***

האם קרה לכם פעם שידעתם מראש שמשהו צפוי לקרות?

אני לא מדברת על התופעות הפארא-פסיכולוגיות או איכשלא תקראו לזה של חיזוי וניבוי העתיד.

אני מדברת על התחושה הזו, של זיהוי , של הכרה, של הבנה.

התחושה הזו, שאין מה לשאול שאלות, ואין מה להתלבט.

זו מין תחושה כל כך פשוטה, כל כך לא מסובכת, כל כך רגועה ונינוחה.

כאילו כל הסערות הפנימיות בתוכך שקטו, ואני כולי שליווה ומלוטפת.