צמח בר

"פלורנס היא העיר היפה ביותר בעולם",

כך אמרתָּ לי בשנה שעברה.

"עיר רומנטית, לאוהבים במיוחד".

אני רוצָה לווניס, עיר התעלות,

לפסטיבל המסיכות,

ללבוש לגופי מכנסיים צמודים,

צבעוניים, של ליצן חצר,

עם נעליים שמחרטומיהן העומדים,

תלויים פעמונים מדנדנים,

בדו שיח בינם לבין צעדים קופצניים,

וצחקוק עצבני, שמקפיץ את השכנים.

או שאולי אעטה לגופי,

שמלת סאטן סגולה כלילך,

עם מחוך ומחשוף עמוק כאוקיינוס,

ואפדר את פניי באבקה לבנה,

ואצמיד להם נקודה שחורה של חן,

ואסתיר אותם במסיכה

עטויה בנוצות ארוכות לתפארה,

ואנפנף במניפה,

מעשה התגרות, ורמיזה,

ארים גבה, ואחייך חיוך מסתורי.

את התמונה שוגר צילמה, בשנה שעברה, בדיוק לפני שנה, כשנסענו ביחד לברצלונה...

העליתי את התמונה, גם בלי לבקש רשות ממנה,

מה אני אשמה, שהיא לא עונה כבר שלוש שעות לטלפון.....

אני מקווה שהכל בסדר איתה.

נתבקשתי אחר כבוד, להשלים את הכיתוב לתמונה.....

היא יושבת ממתינה,

לזה אשר יבוא מאחוריה,

היא מצפה,

כולה מחכה ומזומנה,

עירומה

לרמיזה ולו הקלה,

היא תרים את אגנָּה

אל עבר זה שיבוא בחוֹרָּה,

ויביא אותה אל סיפוקה.

התמונה צולמה ע"י שוגר כשהיינו בברצלונה- המצלמה שלה הרבה יותר שווה משלי.

לאחר יום שרובו עבר עלינו בהליכה ממקום למקום, ובשיטוטים אינסופיים אחרי ארכיטקטורה ישנה ומשומרת להפליא ושילובה בבניה מודרנית ועכשווית אנחנו חוזרות למלון די תשושות.

אני מחליטה להגשים חלום, ולנצל את שירותי המלון.

ממלאה את האמבט, מדליקה את הנרות, ומכבה את האורות הבוהקים.

להבות הנרות משתקפים במראה גדולה, וריחם נישא.

אני מתפשטת, ומכניסה רגל אחר רגל לאמבט, משקיעה לאיטי את גופי במים, וגונחת בהנאה.

בים הקצף הלבן המכסה את גופי איים בודדים פוערים חורים, פניי, פטמותיי, וערוותי.

אני מתרפה, גופי נינוח, עוצמת עיניים, מהמהמת לעצמי מנגינה ללא לחן.

שומעת את דלת חדר האמבטיה נפתחת ונסגרת מעדנות, איני פוקחת עינים.

חושבת עליך, עומד מעליי, ומביט בי.

פניי חלקות נקיות מאיפור, פטמותיי צובעות את הקצף, שיער הערווה שלי יוצר אי מיוער כהה בתוך הקצף הלבן.

הסירה מארוחת הצהרים יצרה חמימות בשיפולי בטני, שנשמרה עד עתה, ללא פתרון. אני שוחת ידי ובשתי אצבעות צובטת את הפיטמה שלי.

רואה בעיני מחשבתי את פניך בתגובה. חיוך ההנאה שלך, אתה מתחיל ללטף את עצמך, אני נעה מעט במים, פושקת רגליים, המים החמימים מכים גלים מעדנות אל הכוס שלי, שולחת יד לשם, סיבוב קצר על הדגדגן הנפוח מדמיינת אותך מתקרב אל שפת האמבט, מפשיל מכנסיך, הזין שלך עומד בגאון.

אצבעותיי חודרות אל הנרתיק שלי ושריריי  מתחילים לעבוד כמעט באופן אוטומט, שפתיי נפשקות, ואני נושמת עמוקות.

אתה מלטף את עצמך, ידך עולה ויורדת, גופי מתקשת, נשימותיי הופכות תכופות, ואני צובטת את עצמי, נוגעת בנקודה האינסופית ומפליטה גניחה ובאותו הזמן חשה נוזל חמים על פניי.

"אני קורא רק ספרים משומשים.

משעין אותם על סלסילת הלחם, מסובב דף באצבע, והוא נח לו על מקומו. ככה אני לועס וקורא".

יש משהו ארוטי בקריאה של מישהו שכותב כך.

חבר קרוב הסב את תשומת ליבי לסופר הזה, ואחר גם שמתי לב שהיה אורח כבוד בפסטיבל הספרים הבינלאומי בירושלים.

"אלה רומנים של ים, הרפתקאות בהרים, שום סיפורי עיר, כי את אלה כבר יש לי מסביב".

יומיים לפני הטיסה, לגמרי במקרה, בחנות ספרים משומשים, פגשתי בספר הזה. כמובן שאספתי אותו לחיקי, ביחד עם "טריסטן ואיזולד" ו"רועֵי לילה" של אמאדו; שיהיה מה לקרוא בטיסה (אפשר לחשוב שחסרים ספרים בבית שעדיין לא קראתים); אבל אני פשוט אוהבת ספרים משומשים. יש להם ריח אישי.

הטייס מחמם מנועים, המטוס עומד להמריא. פתחתי את הספר ומהמשפט הראשון חשתי בזרמים חמים העוברים בעמוד שידרתי, ירוד ועלֹה, מציצים מעבר לכתפי, אל האותיות, המילים, המשפטים שאני קוראת בהתענגות.

"אני מסיר עיניי מן הספר כדי למעוך שום טרי מעל למרק בולע לגימה קטנה מהאדום החמצמץ, העֵצִי".

אני מרותקת לכל מילה, ממשיכה לקרוא, המטוס רועד יש כנראה מעט רוחות בחוץ, עגלות הדיילים הולכות ושבות, והזרמים סובבים פיטמתי, וטינג מכים באצבע צרדה והיא מזדקרת קשוייה ומוכנה.

"מה רוצה אישה עם סרטים מגנן בן חמישים שיושב בירכתי בית-אוכל?"

הזרמים ממשיכים לרקוד בין שתי פטמות וטבור, מחממים חלציי הנעים על מושב המטוס בהתאם למזג האוויר המעט סוער.

"'ואתה?' הוא שואל; 'מוצא חן בעיניי גבר שקורא'.

'כך אני אורח עם עצמי לחברה'".

החום בשיפולי בטני יורד ואני מתחילה לחשו חסרת מנוחה, מעט נפוחה, משלבת רגליים, מניעה אגן ירכיים כמו מחפשת עוד תנוחה נוחה בישיבה הארוכה.

"כדי למלא חדר מספיק מכשיר קפה על האש".

אני מנסה להתרווח בכסא, אוחזת בספר, מגלגלת בלשוני כל מילה, חוזרת וקוראת משפטים אחדים, מלטפת אותם, מתענגת עליהם, עושה איתם אהבה, ממתינה לחדירה.

"עץ מקשיב לשביטים, לכוכבים, למצבורים ולנחילים. הוא שומע את הסערות על השמש ואת הצרצר שעליו-עצמו באותה תשומת לב דאגנית. עץ הוא ברית בין הקרוב לבין הרחוק המושלם"

את הספר הזה צריך לקרוא שלוש פעמים.

בפעם הראשונה- מההתחלה, גם אם לא לגמרי מבינים את ההתחלה, וגם לא את הסוף.

"כמו התחלה של שיר זמר, שאתה לומד בחטף את המנגינה שלו ומאוחר יותר את המילים".  

בפעם השניה- שוב מההתחלה ועד הסוף, אז מבינים מעט יותר, מפנימים, מתפעפעים, מרגישים.

"האנשים החיים אינם ניצבים בזווית של תשעים מעלות מעל למתים השרועים, אלא מתהלכים מקבילים אליהם".

בפעם השלישית, יש לקרוא אותו מהסוף להתחלה, כי הסוף הוא ההתחלה, וההתחלה היא הסוף.

"אתה אוכל עם אישה כף אחת של מלח, פחות או יותר, וכבר אתה שרוי באהבה. אבל לפני שמתמסרים זה לזה היה צריך לאכול יחד סיר של מלח".

מסתבר שבכדי למלא אותי, צריך ספר אחד קטן וטוב.

או גבר אחד, שכותב טוב.

אֶרי דה לוּקה.

"שלושה סוסים"

(כל הציטוטים לקוחים מהספר).

ביום ראשון אין בורסות עולמיות, ואין מסחר, ולכן אי אפשר לקנות מטבע זר.

מה בסך הכל רציתי?

לקנות 400-500-600€ לקראת מחר?

זהו, שביום ראשון, הבנק שלי לא אוהב למכור ללקוחות שלו יורואים.

אז הלכתי לכספוחור.

שמה המטבע הזר היחידי שהוא מכיר זה הדולרימס.

(שכחתי לגמרי ורק עכשיו נזכרתי שיש גם דילרים פרטיים).

אז משכתי 400$.

שיהיה.

נחליף כבר שם.

אה, אתם שואלים מה ולמה ואיפה ומתי?

הכל התחיל ככה:

לפני יותר משבועיים היא פנתה אליי ואמרה לי- יש לי רעיון, בואי ניסע ביחד ללונדון.

אמרתי לה - שחקי אותה. אני באמצע המבחנים, תעשי אַת אֶת כל הבירורים.

אמרה לי-  טוב, אבל אני לא מתפנה לפני סוף פברואר.

אמרתי לה- עוד יותר טוב אפילו, אני מקבלת הפיצויים בדיוק באותו הזמן.

בתחילת השבוע שעבר, התקשרה ושאלה: ואם לא לונדון?

אמרתי - מה שאת רוצה.

שאלה - ברלין? או אולי ברצלונה?

אמרתי שוב - מה שאת רוצה.

שאלה- את נותנת לי יד חופשית?

אמרתי לה -את חופשייה.

ביום רביעי התקשרה ואמרה- ברצלונה.

יש מלון ב 600$ לא רחוק מהמרכז

יש ב- 700$ בתוך הפיילה של המרכז.

אמרתי לה תעשי מה שאת רוצה.

אז היא סגרה על המלון ב- 700$.

ואנחנו נוסעות.

מחר, כלומר כבר היום יום שני...בבוקר מוקדם. השכםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!

סביר להניח שכשאתם תקראו את הפוסט הזה, אנחנו כבר נהיה על המטוס.

שלום וביי,

צ'מרו על המולדת, ואל תעשו את משאני לא הייתי עושה (מממ...פתח רחב מדי, שיהיה, אני נותנת בכם אמון).

אה, אנחנו חוזרות ביום א' לפנות בוקר.

נכון שתתגעגעו?

סיו יו בעדיין.

***

ד. נ. : מאחר ואני לוקחת את הנייד שלי (אל תחשבו להתקשר, יש סינון למורשים בלבלד ), אבל מיסרונים יתקבלו בברכה.

ג'י אני לא מאמינה שאני אומרת/כותבת את זה.