צמח בר

נשים זה
כמו...נעצרתי לרגע וחיפשתי הקבלה מתאימה שתהיה קרובה לעולם שלו, נשים זה כמו אדמה.
כך אמרתי לו. צריך לעדור, לזבל ולדשן אותן יותר מפעם אחת בהכנה לחריש עמוק, ואז
לזריעה.

נשים זקוקות לתחזוקה
שוטפת של תשומת לב, גם ובמיוחד אם הן אומרות שלא. כמו אדמה בשנת שמיטה שמגדלת עשבי
פרא - תשמוט אישה לרגע או שניים, שנה- שנתיים והיא תתן לאחרים להשתלט עליה.

***

גברים זה כמו
ספרים. תמיד אחזור לדפדף ולקרוא באהובים עליי ואתענג על כל מילה, על כל פיסקה, על כל
עמוד שאני קוראת מחדש, גם אם כבר היו בינינו ספרים אחרים, גם אם הם אוהבים ואהובים.
לכל ספר אהוב יש פינה אחרת בלב שלי ובלב שלי יש הרבה פינות. חלקן גלויות, חלקן
נחבאות, ורובן נסתרות, לא ידען זר. לא אהבתי כל גבר שאהב או איהב אותי, אבל כל גבר שאהבתי, אהבתי
אחרת. זה לא מפחית מהרגש ומהחשיבות שיש לאותו גבר או ספר עבורי. לכל אחד מהם יש
מקום בתוכי, גם בעוד עשר שנים או מאה. תמיד אוהב אותם וזה לא יגמר.  

אם אתה יודע על
גבר אחר בחיי, זה לא אומר שאתה כבר לא אהובי. זה רק אומר, שכרגע בפועל, אתה לא איתי.

עם כל זאת - גבר
שירצה לקבל את כל האהבה שלי, את כולי, גופי ונשמתי, (וכן, זה אפשרי) יאלץ להתמסר
אליי בדיוק באותה המידה ולתת לי את כולו. זה לא תנאי, או איום, זו הגדרת עבודה.
מצב תפעולי.

***

ידעתי שתחפש ותמצא
אותי

אני לא מוכן לוותר
עלייך

אל תוותר עליי

***

תמונה

את כל כך סקסית, הוא אמר לי, בשניה הראשונה שראיתי אותך נכנסת לסטודיו נדהמתי.

פעם משפט כזה היה מאוד מעליב אותי, גורם לי להרגיש זולה, כאילו אין בי משהו אחר, אני אפילו לא יפה, רק סקסית, נוטפת מין, זונה. 

את האמת יש להגיד, אני לא יודעת על מה הם מדברים- נכון, החשיבה שלי סקסיסטית, ואני במצב כמעט סטטי (במיוחד לאחרונה) של חרמנות תמידית, אבל לא רואה בעצמי כמישהי סקסית במיוחד. 

לא רק שאני לא מרגישה סקסית במיוחד, יתירה מזו -אני במשקל יתר. בשנים האחרונות, בתקופה שבה חייתי עם הלשעבר- היינו- וודרו וילסון סמית שאיתו גרתי מספר שנים, הוא גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, לא מספיק רזה, לא חתיכה מספיק לציפיות שלו, כי אמא שלו (זו הקמצנית שלא יודעת איך לאהוב) היא רזה וקטנה ושורצת בחדר כושר ועושה שאיבות שומן מהבטן, כי בגיל שבעים חשוב שלא תהיה טיפת שומן בגוף, ואישתו לשעבר- זו שבגדה בו, הייתה רזה וגבוהה וחתיכה, וביצ'. וככה הוא התרגל. 
(שלא כהרגלי, אני מנקזת מעט רוע, תסלחו לי).

ואני? אני שמנה!
עם תחת גדול, ובטנונה נפוחה, וחזה גדול ונפול, וירכיים רופסות, וממש ממש לא בכושר.

כשחיים כך, עם אנשים שגורמים לך שלא להרגיש טוב עם עצמך, עוד יותר אפילו, שגורמים לך להתבייש בגוף שלך, גם האדם החזק ביותר בסופו של דבר נמעך, ואני מלכתחילה הייתה קבץ'.

בסופו של דבר – אחרי שלוש שנים כאלו- הרגשתי לא רק חסרת סקסיות, אלא גם מגעילה, איך אפשר לגעת בי? מי ירצה בכלל?
תחושה זו שבהתחלה לא הייתה מודעת- יצרה לעצמה פתח יציאה ועיצבה את עצמה לכלל מילים רק בחודשים האחרונים ופתאום הבנתי.
טוב שזה קרה. זה רק אומר (בעיניי) שבסופו של דבר הנפש מחלימה מהמכה הזו שהונחתה עליה ללא הפסק.
ההכרה בבעיה, מהווה חמישים אחוז מהפתרון לה.

כשנפרדנו- וודרו ואני, לא רציתי זוגיות חדשה.

אני עדיין לא רוצה.
לא רוצה לטפל באחרים, לא רוצה שיגעו בי אחרים.
רוצה להיות עסוקה בעצמי.

ככה אמרתי.

עדיין אני לא רוצה זוגיות.

ככה אמרתי לצלם באותו ערב.

בעצם, תיקנתי את עצמי באותה נשימה, אני כן רוצה אהבה.

הוא הביט בי וחייך.

את יפהפיה, אומרת לי חברה. התמונות שלך מדהימות.

את כל כך סקסית, נוהגת לאמר חברה אחרת.

התמונות שלך גירו אותי, גבר אחר כותב לי (זו הייתה הכוונה, עניתי לו).

***

לפני כמעט עשר שנים, הבנתי שלעולם לא אהיה מוכנה להרעיב את עצמי בכדי להגיע למידות המקובלות במציאות של ימינו כאסטתיות, וכי אני אוהבת לאכול, ונהנית מהאוכל. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי, אם זה המצב, אז לפחות תפסיקי לגרום לעצמך להתחרט על כל נגיסה שאת מכניסה לפה שלך. תלמדי לקבל את עצמך כמות שאת, ולקבל את הגוף שלך.

יפה, נחמד ונכון לאמר את זה, אבל קשה ליישם.

אי אפשר למחוק שנים של סוציאליזציה ואוטו-סוגסטציה ושטיפות מוח תרבותיות במחי יד אחד.

ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה.

וידעתי שאחת הדרכים תהיה לראות את עצמי בעיניהם של אחרים. לא רק לשמוע אותם אומרים.

וידעתי שזו הדרך שלי להתאהב בעצמי.

ידעתי שלשם כך, אנ צריכה לשבת מול צייר. 

למה?

כי ככה החלטתי. 

לא ידעתי איך לעשות זאת ואל מי לפנות, אז פניתי לאישאחד, באותה תקופה היינו עדיין בקשר. 

היו לו קשרים והוא הכיר אנשים שעשויים היו להתעניין בי כמודלסטית. אבל, כמו כל דבר שביקשתי מאישאחד, זה לא קרה.

החלום והרצון הושמו בצד, אבל לא נשכחו, מדי פעם זה עלה והוצף, אבל לא הגיע מעולם לכלל יישום. לפני קצת יותר משנה, אפילו פרסמתי מודעה, אבל לא דחפתי את הנושא במיוחד, לא האמנתי שמישהו ירצה לצייר אותי בכלל. 

***

כשנכנסתי לסטודיו שלו, עם חברה טובה, בצהרי היום, כולי מזיעה ומתלוננת על החום, כשחברות נוספות שלנו מחכות לנו בפנים ומקבלות את פנינו בחיבוקים ונישוקים, הוא מזג לי יין וראיתי בעיניו את המבט שידעתי לזהות אבל למדתי להכחיש, לא להתייחס אליו, לא להאמין שהוא מופנה אליי, כלפיי. 

תדעי לך שאת הולכת להינות מהסדנא, אמרה לי חברה, את תודי לי ששיכנעתי אותך לבוא. 

אני מחייכת, היו לי דברים אחרים לעשות, וממש לא התחברתי לזה, אבל החוויה, הלימודית והחברית, היו חשובות לי לא פחות, אז נתתי להן לשכנע אותי לבוא לסדנה.

זו המודליסטית, הכירו בינינו, אותה אנו עומדות לצלם. 

ישבנו כולנו בחוץ בזמן שהוא הכין את הסט והתאורה והיא התאפרה והתפשטה, דיבורים ציחקוקים.

נכנסנו לצלם, נהנות, צוחקות, מפרגנות זו לזו ולמודלסיטית, מתייעצות עם הצלם. הוא מנחה אותנו, מדריך איך ומאיפה לצלם, איך להינות ממשחקי האור והצל.

יצאו לנו תמונות מופלאות. 

הדינמיקה שהייתה בסטודיו, בין שבעת החברות המצלמות, ביננו לבין עצמנו, ובינינו לבין המצולמת הייתה יפהפיה. 

אחרי כמעט ארבע שעות של צילום, (וכמה כוסיות של יין וקאווה) הגחנו החוצה בחיוך רחב של הנאה גמורה, הלכנו לאכול, ואחר לגלידה.
מצחקקות מהנאה, חלקן עדיין בשוק מסיפור הפטמה שסיפרתי להן כמה שעות לפני כן.

הצלם, שלא שמע את הסיפור, שאל על מה הן מצחקקות, והן שלחו אותו אליי. אני ישבתי מעט רחוק מהן, לא היה מקום לידן, ודווקא התאים לי.

הוא ניגש ושאל, ואני סיפרתי. ראיתי את העניין ניצת בעיניו. אתגר, האם היא משקרת? שווה לנסות. ואם לא, הרי זה כיף, כפי שהוא אמר באחת ההפסקות- אישה שיודעת ויכולה ככה להינות מהחיים.

אינני זוכרת את חילופי המילים המדוייקים, אבל מה שקרה באותו הרגע הוא שהוא הציע לי לבוא אליו בערב, לצילומים.

שלו.

אותי.

כמעט סירבתי, אבל אמרתי כן.

הפחד והחשדות עלו מיד קפצו ועמדו על כתפיי וחפרו בשרידי האישיות שלי. 

אבל זכרון החלום והרצון, גם הוא עלה ביחד איתם, וכששקלתי את הפחדים מול החלומות, אמרתי לעצמי, זה הזמן לנסות. 

עם פרפרים בבטן, והתרגשות כמו של בתולה שעומדת לעשות זאת בפעם הראשונה, הגעתי אליו בלילה, לא יודעת למה לצפות, ולא מוכנה אפילו לדמיין.

.

.

.

כשיצאתי משם, אחרי מספר שעות, יצאתי מרחפת עם חיוך גדול בעיניים, ובתיבת המייל שלי צרור תמונות שלי, של הגוף שלי, של הגוף השמן, הנפול, המזדקן  והעייף שלי, של הפנים העייפות והמבוגרות שלי. תמונות של אישה סקסית ויפה, שאוהבת את עצמה, שמרגישה חופשי לרקוד עירומה מול מצלמה, תמונות של מישהי שמחייכת מהנאה. תמונות יפהפיות שאהבתי אותן, ואת דמותי שנשקפה מולן.

 עדיין לא מאמינה שהוא רצה, ואהב את מה שהוא עשה, אבל שמחה שזה היה. 

וההמשך?

יבוא. 

{שוב החיים מוכיחים לי, שאין צורך לדחוק בהם, מה שצריך לבוא יבוא בעיתוי שלו}

מטר הזלעפות שניתך עלינו בבוקר השאיר את הרחובות ריקים כמעט מאנשים ורק מי שהיה חייב לצאת מהבית- נמצא מהלך ספון בתוך מעילו, צעיפו כובעו ומטרייתו.

ההפוגה הקלה שחררה לזמן קצר את האנשים שרצו לחנויות לצרכי הצטיידות – והתור בסופרמרקט התארך כאילו קץ העולם מגיע, ואין לאף אדם ולו פירור של מצרך מזון כזה או אחר, להעביר בו את השבת.

אחר חזרו הגשמים, אך מעט יותר בעדנה, ואני הבטתי מהורהרת דרך החלונות על המגדלים הגבוהים כהגד השמים האפורים הכהים.

שישי של חורף.

מחר כבר ירדו פחות גשמים אם בכלל.

החורף גורם לי להירהורים.

מחשבות שעוברות בי כבר כמה ימים.

כל חיי כמהתי למערכת יחסים רציניות.

היו לי הרבה מאוד זיונים, הרבה מאוד, מאות.

אבל זה לא נבע מהרצון לזיון לכשעצמו, אלא מתוך המחשבה (לא, בלי הערכה עצמית נמוכה) שהזיון המעולה יגרום לגבר להשאר לידי.

היו לי גם לא מעט מערכות יחסים ארוכות ומחייבות.

זה היה הצורך העיקרי שלי- הזוגיות.

כך מבית למדתי להגדיר את ההצלחה האישית שלי. הצלחה במציאת בן זוג.

זוגיות.

זו הייתה הכמיהה העיקרית והבסיסית, והגורם שהוביל את מירב ההתנהלות האישית שלי.

לכל מקום שהייתי נכנסת אליו הייתי בוחנת את הפוטנציאל- הגברי כמובן, מה מצבם של הגברים, כמה מהם פנויים, כמה שווים, כמה יש שווים שהם פנויים, וכמה יש פנויים שהם שווים.

לפי המצאי הייתי מקבלת החלטה וקובעת דעתי על המקום. על המקום. על הפנים.

אני מניחה שגברים זיהו את המבט המחפש הזה שלי- זה סוג של מבט מורעב של ברקודה שמחפשת טרף לעטות עליו, עד מהרה הייתה נועצת ציפרניי, וניביי בגרונו של הזכר הנבחר, וגורלו של האומלל נקבע בלי שתהיה לו יכולת השפעה...הכל למטרה טובה (צדקה?), הכל כשר במאבק למציאת בנזוג מיוחל.

רעבה, הייתי וחסל.

לא עוד.

אמנם הרגלים של שנים, קשה להיפרד מהם, ועדיין אני שוקלת כל זכר שנכנס לרדיוס שלי במונחים של פוטנציאל זוגיות, אבל משום מה, לא בא לי.

ואני די מפתיעה את עצמי, כי מאז שנפרדתי מהאקסטרא-אורדינר, לא נכנסתי למערכת זוגית כזו או אחרת.

בהתחלה, אני מודה, זה היה כי לא התגברתי עליו, גם חששתי שוב להתרגל, שוב להפתח, שוב להתאהב, שוב לפתח חולשה, רגשות ורגישות– ושוב להיפגע.

אחר כך- כשכבר הבנתי שעברתי הלאה, לא בא לי.

לא בא לי להכנס לתוך מערכת יחסים מורכבת.

לא רוצה לפתח רגשות, או ליצור מחוייבות, ציפיות ושאר סטים של מצעים.

רוצה משהו קליל, רגוע ונעים, משהו שזורם בנעימות, ללא מערכת שעות, ותכנונים של שבועות מראש, ללא הורים וארוחות, בלי לינות משותפות, כך כשטוב ומתאים אז הולכים, ואם לא, אז לא מוכרחים.

בינינו, כך, זה היה אמור להיות עם האקסטרא-אורדינר, הייתי צריכה משהו שיעביר טעם קודם- מריר חמוץ וחרעיף שנותר ועקץ בגרון; באתי בגישה קלילה ובאיזה שהוא שלב איבדתי את השליטה.

ושוב אני כאן, לא רוצה משהו מסובך או מורכב, אבל כבר לא רוצה יותר להיות לבד.

 אם כבר אני רוצה משהו, אז שלא ידרוש ממני יותר מדי משאבים רגשיים, שזה יהיה מערכת ואיש שיחמיאו לי כאישה חושנית וכאדם חושב, כילדה נהנתנית, וכבוגרת רציונלית, מישהו שיהנה ללכת איתי למופעי מוזיקה, או לסרטים והצגות, מישהו שאוכל להגיד לו- לא בא לי לראות אותך היום, ומחר אני עסוקה מדי בשבילך (כן אני יודעת, אני יוצרת את המציאויות הללו, לטוב ולרע)

מישהו שאוכל להתקשר אליו, כשבא לי, כשאני יוצאת מהעבודה, או שלא אדבר איתו חמישה ימים ברצף, כי לא בא לי, או כי הייתי עסוקה.

מישהו שיבוא עליו בקלילות, בלי לפתח רגשות, מישהו שאוכל לקרוא לו ידיד שלי, אבל שבינתיים – בחצי השנה הקרובה בכלל לא ארצה לקרוא לו חבר שלי.

טוב, די.

כרגע לא בא לי על זוגיות כבדה, ומצד שני כבר לא בא לי על להיות לבד יותר.

אפשר גם לקרוא לכך ידידות (אוך המילה יזיזות היא כל כך מגעילה, ולא זה מה שאני רוצה...)

ולא, אני לא בודדה, ולא, אני לא נכאה.

ורק כשאת מספרת לבוס to be שלך מה קרה שם, והוא מזדעזע ואת מודה בפניו (ובפנייך גם) שנפגעת מאוד,

רק אז את מבינה כמה עמוקה הפגיעה הייתה, ורק אז את יכולה להתגבר, ולהמשיך ללכת הלאה, ובו במקום את ממשיכה.

ורק כשאת מופתעת לגלות בארנק את כרטיס הביקור של ה- extraordiner תוך כדי ניפוי כל כרטיסי הביקור של כל מנהלות כ"א וכל חברות ההשמה,

רק אז את מבינה שבעצם, את התגברת.

וכשאת עומדת מול הארון בבוקר, כשאת לא יודעת מה ללבוש, בוחנת את כל הבגדים התלויים ואומרת לעצמך שהגיע הזמן קצת לצאת לבלות,

אז את מבינה שבעצם כבר המשכת ללכת הלאה.

* * *

מתגעגעת לְחִיבּוּק

מתגעגעת לַחִיבּוּק

מתגעגעת לְ-הַחִיבּוּק.

בשביל לשכוח, צריך לסלוח.

בשביל לסלוח צריך לכעוס או להיפגע

הכעס בא כשמכירים בפגיעה.

במשך שנים חשבתי שסלחתי,

כי לא הרשיתי לעצמי להיפגע.

למעשה לא סלחתי, רק הבלגתי.

ולא שכחתי, רק לא זכרתי,

והכל בלעתי

והייתי נחמדה נורא.

מאז עברו כמה שנים,

ולמדתי לגלות את הכעס שבי,

את הכאב והאומללות למדתי להוציא.

וגיליתי (ממש לאחרונה)

שלא רק לכעוס אני יכולה,

אלא גם להודות בפגיעה, בחולשה,

להעמיד קווים אדומים,

וגבולות תחומים,

שאותם לעבור אני לא מרשה.

וכשגיליתי, נפגעתי וכעסתי,

ואולי בקרוב תבוא גם הסליחה,

גם לי,

לא רק לך.

אני יודעת שהפגיעה זה עניין של בחירה,

אבל אדם לא יכול לבחור,

אם הוא לא מודע.

תודה לאביה שלימדה אותי לדעת שאני כועסת, שאמרה לי שמותר לי לכעוס, שגרמה לי לראות מה הכעס (או אי-הוצאתו) עושה לי.

ותודה לְךָ שעשיתָּ את הטעות שפגעה בי כל כך נורא,

שגרמה לי לכעוס ולא להבליג

שנתתָּ לי לדבר ולהוציא,

הטעות שלךָ (ולא משנה מה היא)

שגרמה לי לשים גבולות, ולתחם תחומים

לעצמי, ולנחמדות שלי.

חתימה טובה.

בהתפרעות ציבורית ככל שתהיה פרועה יש גבולות. אני רוצה לראות אותך בלי הגבולות האלו,

את הפינות החשוכות, המלוכלכות. בדיוק את מה שקשה להתמודד איתו, נוטף, רוטט, מזיע, פרוע, שורט

כך חבר קרוב כתב....ואני המהמתי לעצמי...מעניין, לאן אני יכולה לקחת את עצמי בהתפרעות ציבורית.

נזכרתי בכמה דברים שקרו, ודווקא לא מזמן.

כמה ימים אחרי ששלחתי לאקסטראורדינר את השיר שנקרא "במקומות ציבוריים", יצאנו לאכול באיזה מקום לא רחוק ממקום מגוריו.

זה היה טאפטאס בר.

ישבנו זה מול זו, שוחחנו, קישקשנו, ותוך כדי נישנשנו לנו כל מיני צלוחיות עם קבבוני טלה, שרימפס, קלאמרי, מנצ'גו, ועוד כל מיני טעימים כאלו.

לאחר שסיימנו לאכול, עברנו לפאב הסמוך על מנת להשלים את החסר באלכוהול.

התיישבנו במין גומחה קטנה המשקיפה על רוב המקום, ועל האנשים היושבים בו.במקום לשבת מולו הוא ביקש שאשב לצידו.

הזמנו בירה וצ'ייסרים, אני כבר לא זוכרת של מה.

אני הייתי חרמנית, כמו שאני תמיד כשאני לידו ונצמדתי לגופו, למרות שהיה לי די חם.

הוא שילב ידיים בפנים חתומות, ואצבעותיו החלו ללטף את פיטמתי.

אני נשמתי עמוקות ושלחתי יד אל מכנסיו.

הזין שלו עמד שם קשוי כולו ואני אחזתי מבעד לבד מכנסיו משפשפשת מעלה ומטה.

אצבעותיו המשיכו לשחק בפטמתי, כמו מנגנות עליי, בעודו אוחז בידו השניה בכוס הבירה, ממשיך לשתות כאילו לא קורה כאן כלום.

מבעד למחשוף החולצה שלי הוא הכניס את ידו, והוציא את השד שלי מאחיזת החזיה.

כדרכם של מלצרים, המלצרית נגשה אלינו, "הכל בסדר?", היא שואלת, ואני טומנת פניי בצווארו, מלקקת אותו, נושפת באזנו, לא מסוגלת להוציא מילה קוהרנטית מהפה.

"אפשר עוד כוס בירה?" הוא שואל אותה,

ואומר באזני, "תשתי את הצ'ייסר שלך", נושף לתוכה.

אויש...

הוא יודע מה זה עושה לי...

אני מתחילה לגנוח ולהתפתל, רגלי נפשקות, מכינות עצמן לחדירה, אני נושמת עמוקות, עוצמת עיניים, והוא צובט בפטמתי הזקורה, המגורה.

"אני רטובה לגמרי", אני לוחשת באזנו.

והוא מסב עיניו אליי בלי מילה, מביט בי במבט קשה של תאווה, פטמתי ממשיכה לרקוד בין אצבעותיו, גל של רטיטות עולה בגופי ואני לא מצליחה להתגבר, אני נושכת בשפתיי, הו שיקח אותי, שיצבוט אותי, שיטמין אצבעותיו בכוח בבשרי, שישאיר חותמו על עורי, שיזרוק אותי על השולחן ככה מול כולם, שיקרע את בגדיי, שיחדור לתוכי, שיגמור בי!

אני מנסה להחניק את הצעקה, רגליי מתחת לשולחן מתפתלות, מנסות לקרב אותו אליי, אך הוא עדיין עם הפטמה, לא נותן מעצמו יותר מזה, אני יוצאת מכליי וגומרת, פעם אחת ושניה, ושלישית, בלי הפסקה.

כמה חודשים אחרי, כשנפרדנו, אמרתי לו- שאם המקום היה פחות מואר, ותחתית השולחן הייתה מוסתרת, הייתי גולשת אל הרצפה, ומשחררת אותו ממכנסיו.....

אותו חבר קרוב המשיך וכתב-

את אישה כלבבי

כל הקומפלקס. כל האניגמה.

הנשיוּת, העדינוּת, הוולגריוּת, השריטות הכל מעורבב עם רגישות נשית.

את מסוגלת לבכות - ולרתוח. לצעוק - וללחוש בעדינות.

את אחד האנשים הכי נורמליים שאני מכיר את גם פסיכית על כל הראש.

משום מה אני אוהב את זה.

זה וגם יש לך תחת יפה :)

זהו, שאין לי

תחת יפה.

עוד שנה ועוד פרוייקט של אוהבים...

אני לא יודעת מה קורה אצלכם, אבל אני - אני בכלל במקום אחר משהייתי בו לפני שנה, ובטח ובטח, מלפני שנתיים, שלא נדבר על שלוש שנים, זה היה גם לפני ארבע?

אבל כתבתי בכל פעם, גם כשממש לא הייתי במסוגלות של האוהבים וכל זה, ובכ"ז התאמצתי וכתבתי משו שאז עבורי נורא התאים, אז שעכשיו אני לא אעשה את זה?

היום אני כנראה במאוהבים (הופה, איזו הודאה נסחטה ממני....), וזה גורם לי לעשות דברים שאחרת, כך אני מאמינה, לא הייתי עושה.

ולא שאני סובלת, נהפוך הוא- אני מתפגרת על האדמה, אבל מצחיקה את מי שרואה אותי.

בכדי לחגוג את האביב המתחדש עלינו, יצאנו פּוּ ואני (פו=הבנזוג שמלווה אותי בחודשים האחרונים), לטיול שעבורי היה אתגרי, ברמה"ג.

כמובן זאת אחרי שהוא העביר אותי סידרת גיבושים לא קשה בשדות המקיפים את ביתו הקט.

ולמותר לציין שגם קיבלתי סידרת הוראות והכנות כגון קניית נעליים עמידות מתאימות להליכה בכל מצב צבירה שלא יהיה;

[חוץ מאשר בקיץ- שיחכה לי בסיבוב – אני מהמזגן לא זזה (טוב, אולי לים בלילה, עירומה...) ].

ואז הונחתה הבשורה- תביאי שק שינה!

אני? שק"ש?????

עירונית מצוייה שכמותי, אפילו בקורס קצינות לא ישנתי בשק"ש כשיצאנו לסדרות שטח, שכן הייתי מוציאה ב' והולכת  לישון בחזרה בבסיס!!!!

טוב שיש אחיינים צופיפניקים!!! אותות אזעקה, והנה אני מדוגמת בשק"ש חם יותר, ועוד אחד חם פחות, ומזרון שטח, גם!

ואו, אני מקרה מוצלח!

באשר לתיק הגב בו נסחב את ארוחת הצהריים של הבוקר והצהריים גם- מזל שלי שיש לי אח, שיש לו תיקי גב ראויים.

ובעזוז ובשימחה, ובלב מלא צהלה יצאנו לדרכנו עליזים וטובי לב.

הערב היה נפלא. קומזיץ, תפוחי אדמה, ושמיים מרובבי כוכבים והעגלה הגדולה.

השינה?

ישנתי בשק שינה!!!!!

אנ פאקינג בליבאבל!!!!

אני

ישנתי

נפלא!!!!

התעוררתי בחדווה עם הציפורים, עוד לפני שהשמש עלתה.

לאחר הקפה והעוגיה, ארזנו חפצינו, העמסנו תרמילינו על כתפינו והחילונו ללכת.

וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,

ולרדת,

ולרדת,

ולרדת,

                        ולרדת,

                                    ולרדת,

                                                ולעלות,

                                    ולעלות,

                        ולעלות,

            ולעלות,

ולעלות,

ולעלות,

וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,

ולרדת,

ולרדת,

ולרדת,

                        ולרדת,

                                    ולרדת,

                                                ולעלות,

                                    ולעלות,

                        ולעלות,

            ולעלות,

ולעלות,

ולעלות,

וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,

ולרדת,

ולרדת,

ולרדת,

                        ולרדת,

                                    ולרדת,

                                                ולעלות,

                                    ולעלות,

                        ולעלות,

            ולעלות,

ולעלות,

ולעלות,

כמובן שבאיזה שהוא שלב, נשמתי פרחה לה, וחישבתי את עצמי למות.

אמרתי לו, תלכו ותשאירו אותי כאן. אני אסתדר כאן יופי.

מזל שהוא צחק.

בכלל אני מאוד מופתעת לנוכח הסבלנות שהוא הפגין,

אבל בכלל אני מופתעת ממנו בכל פעם מחדש, אז אני מפתיעה את עצמי בכך שאני מופתעת.

אין לי כושר במיל, מדי פעם אני הולכת בפארק, אבל כבר כמה חודשים שאני מתעצלת לעשות זאת,

ומילא ללכת בפארק במסלול הליכה, אבל ללכת בשדה שיבולת שועל פראי, ללא שביל נראה לעין, והאופק גבוה ממני באופן תלול ומסוכן?

בעליות אני שופכת לאגר.

לא מסוגלת לזוז.

מנוע אלף סמ"ק, עם בודי של טנדר.

לא סוחבת בעליה.

אז אני עושה שני צעדים ונחה,

נחה, ועוד צעד וחצי.

ואז אני מרגישה את השיבולת מטיילת בתוך הבגדים שלי ומגיעה למקומות – אפעס.....

מזל שכל הקבוצה הייתה לפניי למעט פּוּ, שעינו כבר מזמן שזפה את מראותיי, כך שיכולתי באופן חופשי להשתחרר מאותן שיבולים.

הגעתי למסקנה מרעישה- השיבולים הללו מטפסות לנו בתוך הבגדים, בכדי לספק לנו  זמן עצירה ומנוחה להשבת הנשימה.

תוך כדי הטיול בשדות הבור של רמת הגולן- נחשו על מה חשבתי?

על כך שלפני חודשים מספר, העליתי את השיר הזה וחשבתי לעצמי עד כמה הייתי רוצה ללכת בשדה שיבולים, וכיו"ב....והנה קיבלתי את זה, ובאמת רחב בי השקט.

תלשתי שיבולת, הכנסתי אותה לפה (אחלה קיסם שיניים), וזימזמתי את השיר, בקול חלושס.

והמשכנו

ללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,

וכמובן שהיו כמה התברברויות, ושבילים שהסתיימו בלא כלום, כי מי הולך לטייל על כביש?

 גם אם הוא לא מתוחזק? אז יורדים ממנו,

ויורדים,

            ויורדים,

ויורדים,

            ויורדים,

והולכים, והולכים, והולכים, ומסתובבים, ועוקפים מטעים, ואחר הולכים לצידם,

ואז מגלים, שבעצם אין ברירה וחייבים לחזור לכביש בחזרה, אבל בשביל זה, צריך – איך לא?

לעלות,

            ולעלות,

                        לעלות,

                                    ולעלות,

                                                ולעלות,

העליה לא הייתה כ"כ תלולה ולא ממש ארוכה, אבל אני כבר הייתי גמורה, והייתה לי בעיה אחרת שעליי הקשתה.

ובקושי משכתי, אבל הצלחתי, והגענו לכביש.

ואז-

ירדנו,

וירדנו,

            וירדנו,

                        וירדנו,

                                                וירדנו,

                                                וירדנו,

                                                            וירדנו,

והנעליים החדשות, לחצו לי על האצבעות הקטנות, וכריות כפות הרגליים מזמן כבר הפכו לרפידות ג'ל, אבל המשכתי ללכת, כי מה לא עושים בשביל המצברוח?

האמת? בינינו? דווקא למרבה ההפתעה, היה לי מאוד טוב.

ואז שוב עלינו,

                        ועלינו,

                                    ועלינו,

                                                ועלינו,

הפעם העליה לא הייתה משו היסטרי, במיוחד שלקראת הסוף נפתרה הבעיה.

למעלה, נחנו, הסתובבנו בין העתיקות, ואז,

ירדנו,

וירדנו,

            וירדנו,

                        וירדנו,

                                                וירדנו,

                                                וירדנו,

                                                                        וירדנו

                                                                        וירדנו,

                                                                                    וירדנו,

                                                                                                וירדנו,

                                                                                    וירדנו,

                                                                                    וירדנו,

                                                            וירדנו,

                                                            וירדנו

                                    וירדנו,

                                    וירדנו,

                        וירדנו,

            וירדנו,

                        וירדנו,

                        וירדנו,

                                                וירדנו

                                                וירדנו,

                                                וירדנו,

                                    וירדנו,

                        וירדנו,

                                    וירדנו

                                    וירדנו,

                                    וירדנו,

                        וירדנו,

            וירדנו,

                        וירדנו,

                        וירדנו,

                                                וירדנו

                                                וירדנו,

                                                וירדנו,

                                    וירדנו,

                        וירדנו,

            וירדנו,

וירדנו,

                        אני יכולה להמשיך עוד כמה פעמים, אבל גם כך הפוסט הזה יצא משליטה באורכו. רק אספר, שבמהלך הירידה המשמימה הזו, באמצע צהרי היום, ביום שרבי במיוחד, בלי טיפת צל, הייתי כבר גמורה, ורצוצה, התחלתי לראות שחור בעיניים- ואני לא מגזימה, ואין לי מושג איזה כוחות משכו אותי הלאה, אולי זו הידיעה, שאם אתמוטט באותו המקום, זה יהיה יותר נורא להמתין עד שיבוא רכב חילוץ, ואולי זה היה הפחד, שפּוּ יוותר על שירותיי ויחפש מישהי אחרת להנעים איתה את זמנו (שאלתי אותו, מה אתם חושבים? הוא רק גיחך והשאיר אותי בלי תשובה)

כשסיימנו את הירידה, לא רחוק מהכבישים, ליד המטעים, בצל הנורמאלי הראשון ששזפו עיניי (אהאה) התמוטטתי על האדמה ונשכבתי. זה מאוד הצחיק את פּוּ (שם זמני, אני לא סגורה על הכינוי שאבחר לו); שדאג לי במהלך כל הדרך שאמשיך ללכת, ואשתה מספיק מים.

בסופו של דבר הגענו לנקודת המפגש בכינרת עייפים ומרוצים (וגם מרוצצים), וזאת על מנת לגלות שאנחנו לא האחרונים בחבורה.

אח, היה נפלא.

האביב ברמת הגולן הקשה, פשוט נפלא.

אז מה זה קשור לפרוייקט האוהבים?

זה היה פרוייקט שנעשה באהבה.....

אוףףף הפעם יצא לי מה זה ארוך, כנגד כל הקצרצרים שהיו לפני כן.

בסיומו של שיעור אני רצה לתחנה בכדי שלא אפספס את האוטובוס.

אם זה קורה אני נאלצת להמתין 20 דקות עד שיגיע הרכב שיוצא אחרי זה שפיספסתי.

במקרה כזה, אני עומדת לקרוא את לוח המודעות שמוצב ליד.

יש שם המון מודעות על דירות למכירה ולהשכרה.

רובן לא משתנות, אני מכירה אותן בע"פ.

הן כמעט ולא מתחלפות.

לוח הזמנים של אוטובוס כל הזמן משתנה.

אני חושבת עליך בזמן כזה,

וכמה הייתי רוצה להיות חבוקה בין זרועותיך,

או לפחות להיות לידך,

אפילו שלא באותו החדר,

אפילו רק אם אתה בחדר אחר,

או בחצר.

העיקר שאתה לא רחוק,

אלא במרחק נגיעה

אם אני רוצה.

ואני יודעת שאם זה לא היום

אז זה יקרה כנראה מחר,

ואני מעט נרגעת,

למרות שעדיין מתגעגעת. 

אפשר גם לשאול- איך גורמים לאהבה?.

עוד ספר שקראתי.

המבקרים גמרו עליו את הלל או לפחות די שיבחו. גמירה ראשונה, ואיבדתי את הלינק לגמירה השניה מצאתי.

גם מי שנתן לי את הספר, שיבח את הסופר בדרכו המוזרה.

בחלקו הראשון שאגתי מצחוק.

כשזה קרה בפעם הראשונה אותו האיש שלידו קראתי את הספר, נבהל.

מאחר וזה קרה עוד כמה פעמים, אני מניחה שהוא התרגל בסופו של דבר, או שלא והספר פשוט נגמר.

(אני מקווה שהוא כבר התרגל ...אם לא אנא אני באה?)

"איך גורמים לאהבה להישאר?" זה שם של ספר.

הסופר הוא טום רובינס.

ויכול להיות שאני נזכרת מאוחר לכתוב עליו, אבל, אז מה?

יש לסופר הזה יכולת חיבור משפטים מאוד מעניינת, וחשיבה מאוד מקורית, לא רבים חושבים בצורה מורכבת ומתוחכמת כזו (יש שיגידו, מתחכמת).

בהתחלה צחקתי ונהניתי עד מאוד מהספר.

תוך כדי הקריאה אמרתי לעצמי שצריך לקרוא בו פעמיים, אין מצב שאפשר יהיה לעכל את כל הרעיונות שמופיעים בו בקריאה אחת.

אבל אולי זה החסרון הגדול של הספר, כל כך הרבה רעיונות ומחשבות טובים, ואף אחד מהם לא מפותח עד הסוף.

משל הדבר דומה, לגבר, בפיק-אפ בר, שאוסף מספרי טלפון מבחורות, עובר בחורה בחורה, מתחיל איתן,משוחח קצרות, משאיר רושם מעולה, לקוח מס' טלפון, אולם לא טורח להתקשר ולהמשיך את הקשר איתן לאחר מכן. נשארת רק ערימה של פתקים עם מספרי טלפון ושמות.
שום רעיון לא ממוצה עד תומו.

כמו הרבה פור פליי, אבל אף אורגזמה אחת.

סיימתי לקרוא את הספר בקול דממה דקה, ואכזבה די מרובה.

זהו סוף כמעט הוליוודי, אמרתי לעצמי.

אפילו את הפוסט הזה, שנכתב במחברת כבר לפני שבועות, לא הטרחתי עצמי בהעלותו אל החלל הקיברנטי.

דברים שקרו לי במהלך הימים האחרונים, גרמו לי שוב לחשוב על משהו, להבין ולהפנים אותו.

ובמפתיע לקשור אותו לסיומו של הספר.

לעיתים יש זמנים, שבהם רצוי להפסיק להקשיב לחששות, ולעצום את האזניים מלשמוע רעשים שמפריעים, ולתת ללב לאמר את שיש לו על הלב () ולהקשיב לו.

לעיתים רק בגלל שהקשבנו לחששות ולא בטחנו בלב, מתחיל מירוץ של שדים מפחידים ומחשישים.

ופתאום הבנתי שלא רק אני זו שסובלת מחששות, אלא גם הצד השני יש לו פחדים משלו ומסתבר שהם לא כל כך שונים משלי....

***

ובדקתי, זה כבר לא הספר היחידי שתורגם לעברית.

יש עוד אחד.....

***

ושני אנשים שונים המליצו על יואל הופמן החדש curriculum vitae

ומאחר שחיובי כ. האשראי ירדו היום... נראה לי שאני הולכת על חגיגה קטנטנה.....