צמח בר

לתת לעצמי להרגיש?

לנכוח במקום ובזמן ?
לשמוח כשיש לי על מה?
ליפול עד הסוף כשיש על מה ליפול?

לנסות לאהוב את מה שאני עושה? 
לתת את עצמי ואת כל מה שאני יכולה?

להינות ממה שיש ולשכוח את מה שאין?

להיות שם בשביל עצמי ובשביל האחר?

לגעת במי שלצידי?

להתפעל מהדרך שאני עושה? 

אף אחד לא לימד אותי. 

זה מי שאני. 

זה מי שאנחנו כולנו. 

ככה אנחנו נולדים. 

עם היכולת להקשיב לעצמנו ולהקשיב לזולתנו. 

להרגיש את עצמנו ואת הסביבה. 

החיים, לעומת זאת, לימדו אותי אחרת - לבנות חומות, להרים מגננות.

לא להקשיב למה שהלב אומר. 

להסתתר מאחורי מסכי מחשב, מאחורי תדמית פייסבוקית. 

החיים לימדו אותי פחדים וחששות.

והפחדים מלמדים אותנו לעצור בעצמנו, 

הפחד להיתפס בעיני האחר כחלש לימד אותנו שלא להביע רגשות, אפילו לא להודות בהם בפני עצמנו.

מה יגידו עלינו? 

אסור להיכשל, חייבים להיראות טוב, שלא ידעו שאני בודדה שכואב לי, שאני מתגעגעת, שרע לי. 

ושנים הייתי כבולה בתוך הפחדים הללו. 

הם הגבילו אותי 

הם חנקו אותי

הם הגסיסו אותי לאט לאט, 

עד שהפסקתי לנשום, הפסקתי לחיות. 

הפסקתי להיות. 

ובסופו של דבר בחרתי משהו אחר. 

בחרתי לשבור את החומות. 

הבחירה לא הייתה קונבנציונאלית, לא נורמטיבית. 

אבל זו הייתה הבחירה הנכונה ביותר עבורי. 

בחרתי עם הבטן, עם תחושת הלב והאינטואיציה. 

בחרתי לשחרר שליטה. 

לכאורה לאבד אותה, אבל היא מעולם לא הייתה שם בשבילי. 

כי נשלטתי ע"י אותם פחדים וחששות. 

ובמהלך אותה מע' יחסים עם זה שהתחיל בתור שולט - 

החלתי להשיל מעליי את נשל הנחש, את העור המת והמיותר. 

את קליפות הבצל שלא תרמו מאומה. 

לא זה לא היה הוא שעשה זאת. 

הוא היה הכלי הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. 

ואני השתמשתי בו. 

אמרתי לו מראש שאני צריכה אותו בכדי להשתמש בו. 

הוא החזיק את המפתח לשערי החומות שחסמו אותי. 

הוא היווה את ההתחלה. 

זו דרך ארוכה שלעולם לא תסתיים אבל אני עושה אותה. 

לפעמים בשמחה, לפעמים בעצב. 

ותמיד באהבה גם אם אני מקטרת מדי פעם. 

סורי- שאלת שאלה לכאורה פשוטה, וקיבלת מאמר בכתב עת לשיפור עצמי. 

אניוויי - האימייל הזה, הנאום חוצב הלהבות הזה, עומד להיות פוסט. 

לא, לא ברבנית במקום אחר. 

:-) 

(מתוך התכתבות פרטית)  

אני חננה, הוא כתב לי אתמול בלילה.

את חכמה ממני, הוא אמר בשיחת הטלפון מהבוקר.

אז עם כמה (גברים) גרושים יצאת? הוא שאל בטלפון אחה"צ.

***

בת כמה את? הוא שאל כשיצאנו לסיגריה של הבוקר, 40?

חייכתי.

39? שאל שוב.

תוסיף עשר שנים. בינואר אני בת 50, עניתי.

מה?! הוא נדהם.

את לא נראית.

חצי שעה אחרי זה, הוא הכניס את הראש שלו למשרד שלי, ושאל- את לא עובדת עליי, נכון?

להוציא תעודת זהות, שאלתי וצחקתי.

את מה זה נראית מעולה!

אמר, ואו, במבט כנה בעיניו.

***

זה לא שנפגעתי מההחלטה שלך.

היא הייתה צפויה.

זה מאיך שהייתי צריכה למצוץ אותה ממך.

אתה לא סופר אותי, ולא את הרגשות שלי.

השתמשת בי וזרקת אותי כמו נייר טואלט משומש.

אני בוחרת שלא לכתוב לך ישירות.

כדי לא ליצור דו-שיח.

כי לא מגיע לך.

לא הטרחת את עצמך לספר לי ביוזמתך, אלא רק לאחר ששאלתי.

תחשוב למה.

האם אתה שלם עם מה שהחלטת?

ברור לי שלא.

אחרת היית כותב מפורשות, מעדכן מיזמתך שלך.

אני לא רוצה לאבד אותך, כתבת לי בעבר לא פעם ולא פעמיים.

לאבד אותי בתור מה? שאלתי.

ולא ענית.

גם היום לא ענית על שאלה אחרת ששאלתי אותך.

מן הסתם כי גם הפעם פחדת מהתשובה.

פחדת מהתשובה שלך.

פחדת.

אתה פוחד, ותמשיך לפחוד.

זו הבחירה שלך.

***

זה לא משנה עם כמה יצאתי בעבר.

גם אתה יצאת עם גרושות.

לכל אחד מאיתנו יש את ההיסטוריה שלו, את החבילה שלו.

לכל אחד מאיתנו יש את העבר שלו.

לכל אחד מאיתנו יש את העתיד שמחכה לו.

מה שבאמת חשוב הוא ההווה. הכאן ועכשיו.

וכיצד אנחנו מפיקים את הטוב ביותר ממנו.

***

ולא שאלתי אותו אם זה שאני חכמה מפחיד ומרתיע אותו. 

לפעמים אני מפתיעה אפילו את עצמי...

וואלה צודקת. 

נקודה למחשבה

השלושה ביולי 2016

תולשת דפים מלוח השנה.

עוד יום עובר, עוד חודש עוד שנה.

עוד מעט אני שלוש שנים כאן - במקום העבודה הזה.

פורחת ועולה, אוהבת את המקום למרות המשכורת הלא גבוהה.

לא מרגישה מנוצלת למרות העבודה הקשה.

מרגישה מוערכת ונאהבת.

תליתי צילומים שלי כאן במסדרונות, תמונות שצילמתי ופיתחתי בענק (מטר על שבעים ס"מ, זה לא קטן....)

הסמנכ"ל מסתכל עליי בגאווה ואומר - עכשיו קחי טוש וחיתמי עם השם שלך, מה זה הצמח בר הזה שאת חותמת איתו.

אני מביטה עליו ובראשי מתרוצצות המחשבות.

האם אני עדיין צמח בר?

אותה אחת שלא מצאה את מקומה בינות מקומות ואנשים, בינה לבין עצמה?

מי אני היום?

בעוד חצי שנה אחגוג 50 שנות קיום.

יובל שנים.

מעגל שלם של חיים.

חבריי לתיכון כבר החלו בסבב החגיגות, ואני איתם, כחלק אינטגרלי. הצעירה בחבורה.

מעולם לא הרגשתי שייכת, וגם שם, לא תמיד ברורה.

ובכל זאת, מוצאת את מקומי גם שם איתם - הם לא מוותרים עליי ואני לא מוותרת עליהם.

אולי רק מדי פעם.

לשם האיוורור מהחגיגה המתמדת.

בחודשים האחרונים מוצאת את עצמי צומחת ופורחת מחדש מבין האפר וההריסות של מי שהייתה.

מי שכבר לא תהיה.

אני היא מי שתמיד הייתה, רק נכלאה מאחורי חומות של פחדים וכעסים וחששות וחינוך ןלןסר ביטחון והשד יודע מה.  

עומדת במסדרון, נועצת מבט בתמונות.

זה לא אותו הדבר, אותה התמונה על מסך של מחשב, ותלויה על קיר, פרושה בענק.

זה ואו, עוצר נשימה.

מהופנטת, שוקעת לתוך התמונה.

חברה עומדת לידי, אני יכולה לבהות בתמונות שלך כל היום, היא ממלמלת לעברי.

היא לא יודעת שזו מחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לצלם.

במשך יום העבודה עוברת מדי פעם בפעם ליד התמונות ולא יכולה לעצור את חיוך הגאווה.

חיוך ההנאה.

הן באמת תמונות טובות.

גם אם לא הייתי אני זו שצילמה אותם.

הן גורמות להתרחבות של הלב רק מהתבוננות בהן.

אני עדיין צמח בר, אבל לא רק.

פוסרסם גם בפייסוש.

אני קצת מקדימה את הפוסט הזה, כי אני לא בטוחה שמחר אצליח להגיע לכאן.

ביום חמישי הקרוב, בעוד יממה וקצת, אחגוג יומולדת. 49 שנה להיווסדי. זה כמה שאני צעירה.

בדר"כ בימי הולדת אנשים נוטים לעשות חשבון נפש וספירות מלאי עם עצמם. עד לפני כמה שנים, ספירת המלאי שלי הייתה דיכאונית למדי, כי ספרתי את מה שאין ולא את מה שיש.

כבר כמה שנים שלא זה המצב.

היום אני לא כבר עושה ספירה, לטוב ולרע, מה אין או מה יש.

היום אני פשוט אומרת תודה.

תודה לעצמי, על שאני אני ובלעדי עצמי לא הייתי כאן (משפט סולפסיסטי משהו).

ותודה לכם חברים שלי, וירטואלים או לא (בעיקר לא),

על שידעתם לכבד אותי עם כל השיגעונות וחוסר הטאקט,

על שידעתם לקבל אותי עם כל האיחורים והשריטות,

על שידעתם להכיל אותי עם כל השדים והגחמות,

שידעתם להעריך את מי ומה שאני, את החיצונית והמוחצנת שאני, ואת הפנימית והמופנמת (זו שלא כל אחד זוכה לראות ולהכיר).

ובעיקר,

על שידעתם לאהוב אותי בדיוק כמו שאני וכמו שכל אחד מאיתנו ראוי שיאהבו אותו.

תודה לכם, על שאתם, משום מה, ממשיכים לרצות להכיר, לדבר, לצחוק, להינות, לצלם, לצייר, ליצור לקשקש ולהתקשקש.

תודה לכם, שבזכותכם יש לי כל כך הרבה.

תודה לכם שהענקתם לי שנה כל כך נפלאה, והלוואי לעוד שנים רבות יחדיו.

ושיהיה לכולנו יומולדת שמח (אני הרי לא מאחלת לאפחד .. אז הנה לכם, ברכה קולקטיבית לשנה שלמה).

למיטב זכרוני, סגרתי את האפשרות לפרסם על הקיר שלי, כך שחסכתי לכם את הטירחה...

הנה אני עושה זאת בשבילכם- יומולדת שמח צמח!!!!!

:-*

*

*

*

אה, ואם מישהו מכם ממש רוצה לקנות לי מתנה- הנה כמה חלופות:

• ·       פילטר מקטב (יענו פולרייזר)- מהסיבה הפשוטה שאני שוכחת לקנות.
• ·       קופסת הדיסקים של יוסי בנאי;
• ·      עדשה למצלמה (300 מ"מ, 2.8F)
  

• ·       קורס צלילה (למרות שאני לא יודעת אם יש חליפת צלילה במימדים שלי) ;

כן, כן, אמרתי כבר שאני לא בקטע של סיכומי שנה וכיו"ב, במיוחד לאור העובדה שינואר זה חודש היומולדת שלי וזה.. אבל יצאה לי מחשבה-

יודעת שהיו לי רגעים קשים וכואבים במהלך 2015. רגעים בהם הייתי שבורה, ימים שבכיתי בהם, שכאב לי נורא, שהרמתי ידיים והתייאשתי, זמנים ששאלתי את עצמי לאן אני הולכת, למה ומה המטרה....

אבל וואלה.... אם תשאלו אותי מה הם היו.... אשכרה לא זוכרת אותם.

ולא, זו לא סתירה. יש הבדל בין לדעת ובין לזכור.  כמו ההבדל בין לחשוב לבין להרגיש.

אמהמה - רק דבר אחד, שנת 2016 נפתחה באותה צורה כפי ש- 2015 נפתחה.

ו 2015 הייתה שנה מעולה ונפלאה....

(חיוך זדוני של חתולה מרוצה)

אני שמנה, אמרתי
לו אתמול בשיחת הטלפון.

לא, הוא תיקן
אותי, את גדולה.

שמנה, התעקשתי, לא
אוהבת את המילה "גדולה" בהקשר הזה. זו לשון נקיה
לכאורה אבל מרגישה
לי הרבה יותר גרוע. לפי כל הסטנדרטים והאסתטיקה של התרבות המערבית המודרנית, אני
שמנה. כך אומרים גם הרופאים המערביים, וכך אומר גם ה- BMI שלי. אני לא מסתתרת מפני האמת ולא צריכה
לשון נקיה.

אין לי בעיה עם
המילה הזו "שמנה", גם לא עם הדימוי העצמי שלי.

אני שמנה ואני גם
יפה וסקסית וטוב לי ונעים לי עם הגוף שלי.

אני לא רק מקבלת
אותו או משלימה עם המימדים שלו. אני גם אוהבת אותו. אוהבת אותי. מאוהבת בעצמי.

כן, אני מודה,
הייתי שמחה לבטן שטוחה, ישבן הדוק יותר, ירכיים פחות אגסיות, חזה עומד. זה היה
הרבה יותר נוח.  במיוחד הייתי שמחה אם היו
לי פחות כאבי גב וברכיים.

אבל אני שמנה. וזו
עובדה שרירה וקיימת.

וכן, טוב לי עם
זה. אני אוהבת את עצמי, ואני לא מוכנה להסתתר מאחורי לשון נקיה.  

***

זה לא קורה ביום
אחד שאת קמה ומתאהבת בעצמך בגוף שלך. לא משנה איך את נראית. במיוחד לא אם גדלת
והתבגרת בחמישים, שישים, שבעים השנים האחרונות במערב. עם כל המגזינים לשיפור עצמי,
ותמונות הדוגמניות הבלתי אפשריות שהפכו להיות מודל ודגם לחיקוי. את לעולם לא
מרגישה שאת מספיק טובה, או שאת נראית מספיק טוב. זו הצרה.

גם שלי, זו הייתה
הצרה.  

אני יודעת מתי הייתה
נקודת השפל בדימוי העצמי הגופני שלי (כשוודרו וילסון הנכה זרק אותי חשבתי שאף אחד לא ירצה לגעת בי כי אני שמנה ומגעילה). אני יודעת
מתי הייתה הכניסה שלי לצומת שבה היה המפנה (סשן תמונות העירום עם הצלם). ואני
יודעת מה הביא אותי לנקודת השיא וההכרה שלי בעצמי (הירידה בדגם).

זה היה תהליך
ארוך, לא קל ומאוד מאוד אינדיבידואלי ואישי – לא כל אדם יעשה דבר כזה. 

אכתוב רק שהתקופה
שהביאה אותי לשיא – נחשבה דווקא הנקודה שלכאורה הייתי בשפל המדרגה- דווקא כשהייתי הכלבה
שלו, השיפחה שלו.

באותה תקופה, מדי
בוקר, שלחתי (אליו) ובהוראתו של אדון-הדגם תמונות שלי, עירומה, בלבנים בלבד, וגם עם בגדים. הרבה מאוד
פעמים שלחתי אליו גם במהלך היום, הערב והלילה תמונות של האיזורים האינטימיים שלי
(את המילים הגסות תפגשו בבלוג האחר שלי). בתחילה זה לא היה לי קל לצלם את עצמי. לאו
דווקא מבחינה טכנית. אלא לראות את התמונות, לראות את עצמי בתמונות ולשלוח אותן אליו. עם
הזמן, זה הפך להיות קל יותר. חשבתי שזה משום שהתרגלתי, אולם ההפתעה הגדולה שלי הייתה כשהבנתי שהסתכלתי בעצמי
במראה ובתמונות, עירומה או עירומה למחצה ונהניתי מהתמונה, מעצמי, אפילו התחרמנתי מזה. להרגיש סקסית ויפה גם
בלי להיות מוצבת בתנוחה פתיינית או ללבוש משהו מיוחד.

איך לסיים את
הפוסט הזה?

אין לי מושג.

כל שנותר לי הוא
לאמר תודה. לילד-איש שהיה האדון והשיפחה.

ולעצמי, הכי הרבה
תודה ואהבה, שידעתי מה לעשות עם עצמי והלכתי סוף סוף ועד הסוף עם תחושות הלב והבטן
שלי, למרות כל נורות האזהרה. 

לצאת ביום חמישי בצהרים ממבחן מתיש בן ארבע שעות ולחטוף צעקות מהמנהל שלי כי לא הדברים הללו והללו לא טופלו וכי אני לא בסדר. לקבל הוראה לכנס ישיבה ביום ב' דבר ראשון בבוקר עם עוד עשרה איש בכדי להסדיר אחת ולתמיד את הנושאים האלו.

לחשוב במשך כל הסופש והחג על הנאום שאותו אני רוצה לשאת בישיבה, שמסביר כי באמת זה לא היה בידייים שלי. ועוד קול קטן שהרגיש שיש כאן שידור חוזר למקרים שארעו במקומות עבודה קודמים שלי, והכל שוב חוזר על עצמו.

לכנס ביום ב' בצהרים (היום) את הישיבה (כי בבוקר הייתי עסוקה בדברים עוד יותר דחופים), מלאת עזוז ואמונה עצמית, מוכנה לאמר "תמות נפשי עם פלישתים".מוכנה לצעוק ולהלחם על צידקת דרכי.

לתת למנהל ההוא להתחיל את הישיבה ולשמוע אותו אומר קבל עם וישיבה - שצמח-בר חטפה צעקות שלא הגיעו לה, שלא באשמתה, שלא הייתה צריכה לקבל אותן, שהנושאים הללו לא באחריותה ולא היא צריכה לטפל בהן, ושאלו מקרים שקרו בין היתר בעקבות קבלת החלטות לקויה שלו עצמו, והוא מסיר מעליה את האחריות.

פפפשששוווו...

לפני כמעט שנתיים החלפתי מקום עבודה. הסכמתי להתפשר בשכר בכ-20%-30%, כנגד הצעה אחרת שקיבלתי, בידיעה מראש שזה מקום שלא משלם הרבה. גם במשך הזמן, תוספות השכר לא ממש הצדיקו את העבודה והאיכפתיות שהשקעתי. הסכמתי להתפשר, מהסיבה הפשוטה שראיתי איך האנשים מתנהלים שם. איך ההתייחסות ההדדית בין האנשים. איך קיבלו את פניי, גם כשהייתי בסה"כ מועמדת. למקום זה לא חסרות רעות חולות, כמו כל מקום עבודה גדול. וזוהי חברה עצומה. קונגלומרט.
מהבחינה הזו לא התבדיתי. גם אם ביום ה', לרגע חשבתי שטעיתי וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה, הרי שזה תוקן היום.

נפגעתי, וזה כאב, וגם קילקל לי קצת את הסופש והחג, אבל זה טופל בצורה הטובה ביותר מבלי שאצטרך להוציא אנרגיה, מבלי שאצטרך להסביר את עצמי, מבלי שאצטרך להלחם על עצמי ועל ההערכה כלפיי.

ושוב זו הוכחה עבורי, שתחושות הבטן שלי צודקות.

אני לא כותבת הרבה לאחרונה.

לאחרונה .. אפעס.

Let's face it, בשנים האחרונות.

אני יכולה לתרץ לעצמי את זה שאני מאוד עמוסה בעבודה ובלימודים ובכלל בחיים, אני יכולה להסביר את זה בקשר האינטנסיבי עם איש הדגם שכרוך בעיקר בשיחות עמוקות כתובות (איש הדגם, מי שהיה פעם אדון הדגם, ואחר כך הפך להיות הכלבה שלי, היוםברגע זה ממש,  הפכתי אותו לאיש הדגם), אני יכולה גם לאמר שמאז שהתחלתי עם הקונצרטה, אני פחות יצירתית (בולשיט אחד גדול), או שאולי זה משום שלמרות שהכתיבה הייתה לי פעם צורך ענקי, ראשוני ומהותי, הדרך שבה שפכתי את עצמי והסברתי את עצמי לעצמי, היום כשהגעתי למצב של שולם עם עצמי – פחות או יותר – כבר אין לי צורך בכתיבה.

יכול להיות שמכלול הסיבות, התירוצים, וההסברים ששפכתי בפיסקה למעלה הביאו לתשבלי הזה של חוסר הכתיבה שלי.

אבל זה יותר ויותר חסר לי.

אולי זה משום שהאינטנסיביות בשיחות עם איש הדגם ירדה, אולי משום שבתהליך ההשלמה והקבלה שלי את עצמי, אחרי תקופת ישורת ארוכה, הגיע הזמן שוב לעלות מדרגה, אולי ואולי, אבל מה שאני יודעת זה שבתקופה האחרונה שוב אני מתגעגעת לכתיבה, חזרתי להסתובב עם מחברת בתיק, או באוטו, למקרה שחלילה, אולי יתחשק לי לכתוב לעצמי משהו, ואפילו פתחתי וכתבתי במחברת דפי הבוקר שלי. יכול להיות ויכול להיות.

אז כן, זה חסר לי ואני לא יכולה להבטיח הבטחות (אני ? הבטחות? חחח), אבל אני אנסה לחזור לכתיבה שלי.

לכאן, למקום שהיה לי ועדיין בית, כבר הרבה מאוד שנים.

רק רציתי שתדעו. 

אני אולי כאן. 

בלי התחייבות. 

כרגיל. 

:-)

לחיים שלי יש טעם לוואי, כתבתי אתמול בפייסבוק.

רק חברה אחת הבינה שהמשפט הזה משתמע לשתי פנים ושזו אכן הייתה כוונתי, וזה חוש ההומור שלי.

למשפט זה יש המשך – יותר נכון לאמר- התחלה:

החיים שלי נעים

בין עצב לשימחה,

בין צחוק לבכי,

בין כאב להקלה,

בין אינרציה לסטגנציה

בין שינוי לשיגרה

בין בריאות למחלה,

החיים שלי נעים

בין המוות לבין החיים.

לחיים שלי יש טעם לוואי.

לטעם הלוואי הזה קוראים

החיים.

***

אני במיטבי כשאני משתחררת מהפחדים שלי.

מתחילה לקלוט איך לאחר חצי שנה של בליעת צפרדעים קטנות וגדולות, השבוע כופפתי את היד לאחד מספקי השירות שלי, בגלל משפט קטן אחד שנפלט לי בשיחת טלפון, שנשמע מאיים בלי כוונה.

(בסה"כ אמרתי בחצי צחוק- אני אפסיק לבקש מכם הצעות מחיר, ותוך חצי שעה קיבלתי הצעת מחיר חדשה ב75% נמוכה- ומדובר כאן בכמה אלפי יורו- הבוס שלי אח"כ נכנס אלי למשרד בתדהמה).

זה קרה בקטנה השבוע מספר פעמים, בכיוונים שונים מבלי ששמתי לב.

כמו שוב עברתי את אותה הדבשת שאני מודעת אליה כבר שנים, ולפעמים מצליחה לעבור אותה, אבל תמיד מתגלגלת לאחור, כמו אותה אבן סיזיפית.

הפעם, אני מקווה שהצלחתי לעבור את הגבעה ולהמשיך קדימה.

אני פשוט צריכה ללמוד to embrace myself.

ולהפסיק לפחד מעצמי.

זה הכל.

***

למעשה אלו שני פוסטים – אחד נכתב אתמול, השני נכתב עכשיו.

דההה.

****

להפסיק לפחד.

זו החוכמה.

תעשי את מה שאת צריכה,

אף אחד לא יאמר לך מה

לעשות.