צמח בר

ואת בוקר יום ההולדת שלי, ביליתי עם האדם הכי אהוב עליי עלי אדמות.

זו הייתה תגלית נעימה לגלות זאת באותו הבוקר, זו הייתה המתנה הכי טובה שקיבלתי אי פעם.

ועוד לחשוב שכל הזמן הזה זה היה בהישג ידי, מתחת לאפי.

ורק באותו הבוקר גיליתי זאת לעצמי.

שאני הכי אוהבת אותי.

הכי בעולם.

 ***

בצהרים לאחר מספר נסיונות הוא הצליח לתפוס אותי סוף סוף בטלפון.

אני שמח לקרוא את האופטימיות שצומחת ועולה  ממך, כך הוא אמר.

ארבעים ושש ושלושת רבעי, אני מזכירה, הייתי חייבת למצוא אותה.

זה יכול להשתנות, הוא מנסה לאמר, אל תוותרי, יכולות להיות לכך כמה אפשרויות, מנסה לשכנע אותי.

לא, אני עונה, זה מספר שנקבע מזמן.

אבל מה עם האופטימיות, והשימחה, וכל האהבה שמצאת לאחרונה.

זה, אני אומרת לו, בא על מנת שאוכל ללכת, שאבין שיש לי בשביל מה לחזור בפעם הבאה.

יש לכך מספר משמעויות, את יודעת.

 כן, אני עונה, ומחייכת אליו בטלפון בהמון אהבה.

וכרגיל השיחה שלנו לא מפסיקה, מדברים בין המילים, בין השורות, בין שיחה לשיחה, גם בהפסקות, אנחנו מדברים גם כשאין מה לאמר, גם בשתיקה,

השיחה שלנו לעולם לא מפסיקה ולא נגמרת.

הוא האדם האחרון שאמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה היה לפני כל כך הרבה זמן.

ואני שואלת אותו לדעתו, והוא אומר, את יודעת.

הצעתי לך את זה מזמן.כן, אני עונה לו, לא הייתי מוכנה לכך באותו הזמן.

ועכשיו, הוא שואל בעדינות, מאיזה מקום את באה? האם זה בגלל מישהו שהכרת לא מזמן?

אני לוקחת נשימה עמוקה, ובודקת את עצמי שוב, למרות שכבר יודעת את התשובה, לא, זה בא מתוך עצמי, לבד עלה.

ואני שומעת את קולו מלא בגעגועים, אבל שוב מלא חיים, כפי שלא שמעתי אותו כל כך הרבה זמן.

ולכאורה על הנייר, קולו העירני אינו מעיד על שום דבר, אבל אני יודעת שאני מפיחה בו שמחה,

והתהליך שאני עוברת מעיר ומחייה גם אותו לא פחות משאותי, גם ממרחק רב כל כך.

 ***

 שילמו כבר עלייך, אומרת האישה מאחורי הדלפק,

אני תמהה, ההוא המדריך, היא מנסה לתאר אותו.

והוא קורא לי מחוץ לבית הקפה, נו כבר! אנחנו מחכים לך.

ואני עונה בקול רם, אני משוחחת עם המאהב הלטיני שלי,

והאישה שיושבת לאחד משולחנות הקפה, אומרת – ככה צריך, את אישה יפה, את  צריכה שיהיו לך כמה.

ואני צוחקת אליה, ומחבקת את המדריך הטייס עדיין תוך כדי שיחה, מניחה על החזה שלו את כף ידי,

והוא מצמיד אותי אליו בחיבה עמוקה ואומר לאישה- יש לה כמה, את רואה, אחד מהם זה אני, עוד לא סיימה עם אחד וכבר עברה לשני.

ובכל פעם שאנחנו הולכים לצלם, מישהו מהחבורה, אחד או שניים, או שלושה,

מתחיל לצלם אותי ולא מפסיק. פתאום בשנה האחרונה  יש לי יותר תמונות משהיו לי בכל ימי חיי, כולל בחתונה.

וחלק מהתמונות, אני לא אוהבת, אבל בחלק מהתמונות אני יוצאת כל כך יפה.
(אוי אני כל כך צנועה).

 ***

 ובאותו לילה, חבורה של נשים בטווח גילאים של כעשרים וחמש שנה, יושבת לשולחן ואני בראשה,

נתקפת פירצי צחוק פרועים חסרי שליטה, ומושכת את תשומת לב הסביבה.

ושני גברים נעמדים ליד, ומקשיבים לשיחה מתקשים בעליל להסתיר את התעניינותם, ומתחילים לשאול שאלות.
ולאחר שכבר נכנסו פנימה, וכבר יצאו ואנו עדיין בשלנו, צוחקות בלי הפסקה, נהנות
מעצמנו ומהעולם, נעמדו שוב לידינו לשיחה קלילה, ובסופו של דבר, אזרו עוז לבקש ממני מספר טלפון.

אני! המבוגרת מבין כולן!

לא תגידו boost  לאגו?

גם זה סוג של מתנה ליומולדת.

 ***

 יש עוד מתנה שלה אני מחכה, למרות שאני לא בטוחה שהיא תגיע אם בכלל.

 ***

תגידי,

את חייבת להיות שונה?

היא שאלה אותי במין טרוניה,

ואני עניתי בדממה-

לא, אבל אני רוצה.

אתמול בערב ישבנו בים

היא סיפרה על על קורס שעשתה לא מזמן.

זה לא פעם ראשונה שהיא סיפרה לי עליו

אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרחיבה.

פתאום התחיל לכאוב לי הראש

יותר נכון המצח, במיוחד במרכז,

היא המשיכה לדבר,

ואני הבעתי התעניינות,

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתעניינתי,

אבל המשיכה פתאום הייתה חזקה.

היא המשיכה לדבר,

אני שפשפתי את המצח,

לא מבינה מאיפה זה בא

פתאום קלטתי.

הכאב בא והלך מאז,

ושוב הוא חזר עכשיו,

העיניים כמעט נעצמות לי.

זה לא מעייפות.

כבר היו לי מקרים של עיניים כואבות בזמן שיחה עם אנשים אחרים.

תמיד היו אלו אנשים עם עוצמות רוחניות.

האנרגיות שלהם מכריעות אותי.

אבל מעולם לא היה לי כך.

זה היה משהו אחר.

אני חושבת שנפקחה לי העין השלישית.

היא מעפעפת, מוציאה קורי שינה,

אחרי כל כך הרבה שנים שלא הייתה פקוחה.

זה כואב, פיזית.

עכשיו כולם יחשבו שאני מכשפה או שאני מדברת שטויות.

אפשר גם שתי האפשרויות....