נופלת עליי המוזה דווקא ברגעי משבר קטנים. אבל אם זה מה שדרוש.. ניחא.
אז נכחתי אתמול באחת מההופעות היותר טובות שיצא לי להיות בהן לאחרונה. של מוש, כמובן. חוצות היוצר ירושלים מעולם לא הרגישו רעידות כה מרובות בקרקע, עקב כמה אלפי אנשים ששרים ורוקדים לקצב המוזיקה של הגאון השעיר הזה.
ישבנו במקום לא רע בכלל. אם צמצמתי עייניי מספיק חזק ומיקדתי את הראייה, יכלתי לראות את הזיפים שלו רוטטים מהבס של הגיטרה.
ההופעה הייתה מעולה, ומהמקום שלי יכלתי לספוג מנטליות ישראלית אותנטית, בלי הרבה סיבובים.
ולא.. אני לא מדברת על דחיפות וצעקות וברוטאליות ומיקוח עם המאבטחים על "אחשלי בחייאת קצת תן להתקרב לבמה נשבע לך תוך שנייה אני פה."
לא.
אני מדברת על הביחד הזה שיש רק לנו.. אני מדברת על זה שאני יושבת על יד אנשים מבוגרים בהופעה, שבאו רק כי הם היו ביריד ואמרו שאם כבר יש הופעה שכולם מתלהבים ממנה.. למה לא להציץ?, ואין להם מושג מה לעזאזל הבנאדם שר.. אבלכשהוא עולה להדרן ומחליט לבצע את שיר למעלות, אפילו הדוס שלא הרגיש בנוח כל ההופעה אשכרה קם, התחיל למחוא כפיים ועם עיניים נוצצות דיקלם יחד עם מוש את כל הפאקינג שיר.. וגם מחא כפיים בטירוף בסוף הביצוע.
אני מדברת על זה שאתה מתיידד עם כל השורה שאתה יושב בה... ולא נורא שזאת שורה של 100 מושבים, העיקר שבסוף ההופעה אתה מוצא עצמך מתחבק עם מי שישב לידך.
אני מדברת על זה שכשאני באה לצאת ממתחם ההופעות, אני נתקלת, כמובן.. באקס. אחרי חודש וקצת שלא ראיתי, לא דיברתי ולא שמעתי ממנו.
זאת הייתה מכה מתחת לחגורה, אני מודה. ואין פה אבל.. ייקח לי זמן להתאושש. הזמן בינתיים לא עשה את שלו... אנשים באמת חייבים להפסיק להגיד לי את זה, אגב.
בכל מקרה, היה ערב פורה ביותר.. וחוץ מהתקרית הקטנה, באמת שהיה מדהים.
נכון לכרגע החופש עובר לו באופן נחמד.. אין יותר מדי ריגושים. מחרתיים כנראה קארטינג פרידה עם לוטם, בחמישי סופ"ש ארוך ומצצצצצצוין עם כולם בכינרת. הולך להיות לא רע בכלל.
מתארת לעצמי שאחרי זה אני נכנסת לשנה לא קלה בכלל, שכוללת בתוכה תפקיד חדש.. (רישגוד? להרים גדוד עם פוטנציאל אדיר ואפס מימוש? אני??) מלא בגרויות, ובל נשכח חד"כ שדורש התמדה, חיי חברה שאני אמורה לתחזק ולא לעזוב לרגע- ואולי אפילו למצוא זמן לעבודה?
אז... לנשום.. לנשוף.
בהצלחה לי.
נוגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: