אילו יכולתי לתקן אירוע אחד בחיים שלי, זה היה זה. הריב ההוא בחיפה.
הייתי מפרקת את הקשר הזה אז.
זה דבר נורא להגיד על מישהו שאת אוהבת ושאוהב אותך - שהיית מעדיפה לא להיות ביחד מלכתחילה.
אילו הייתי יודעת שאתאהב כל כך שלא אוכל להכריח את עצמי לעשות את הדבר הנכון - הייתי גומרת את זה אז, על המקום.
ואח"כ בטח הייתי נופלת לאנורקסיה מלאה, ומאבדת כל טיפת ביטחון עצמי שעוד נותרה בי - אבל הייתי נשארת נאמנה לתכניות שלי.
ועכשיו, יותר משנה אחרי, זה כל כך כואב. כי כבר יש כ"כ הרבה זכרונות.
ואני יודעת שאם לא אסיים את זה עכשיו, רק אצבור עוד ועוד זכרונות, וזה יכאב עוד יותר עם כל יום נוסף שבו אגרור את זה.
וזה כואב. כואב כל כך. פיזית. כל הגוף שלי מתכווץ, והבטן והראש מתחילים לכאוב רק מהמחשבה.
וזה נראה כאילו אף אחד אחר לעולם יאהב אותי באותו אופן. אף אחד אחר לא יבין את כל השטויות, השגעונות והסטיות שלי.
ואני פוחדת לעשות צעד כלשהו, להחליט לכאן או לכאן, ללכת או להישאר, כי בסופו של דבר תמיד תבוא חרטה.
אילו רק יכולתי לנסוע קדימה בזמן ולראות איזו החלטה תהיה טובה יותר עבורי.
אבל אין לי מכונת זמן, ואני תקועה בכאן ועכשיו. עם הכאב הנורא הזה, על שנה וקצת של אושר שמוטב ולא היה לי כלל.
ועכשיו נדמה שQueen מעולם לא טעו יותר כששרו
"Just one year of love is better than a lifetime alone..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
