הכל התחיל בבלוג התמונות הקודם שלי, כשעוד היה לי תחביב לצלם תמונות אומנתיות וקשות להבנה שכאלו. זה התחיל בתגובה חד פעמית שלו לאחת מהתמונות שצילמתי את עצמי על רקע בית נטוש באחד מרחובות דרום ת"א. לאחר מכן, עברנו להתכתבויות באייסיקיו, ומשם לטלפונים. אני פשוט אוהבת את הייצור האנושי הזה. הוא גר בארגרטינה. כל כך הזוי. אומנם אנחנו דוברי שפות שונות, אך אני מרגישה שהוא הבנאדם היחידי שיש לי איתו שפה משותפת. הוא הבן אדם שמצד אחד הכי רחוק ממני, ומצד שני הכי קרוב. הוא מבין אותי בצורה הטובה ביותר, נפש תאומה. אנחנו מנהלים מן מערכת יחסים מוזרה שכזו, למרות שאנחנו מסופקים מינית מאנשים אחרים. כן אני יודעת, זה נשמע הכי מוזר בעולם. אבל בכל זאת, לא ציפיתי שתבינו.
לפעמים אני מדמיינת מה היה קורה אילו הוא הייה גם כאן קרוב. מצד אחד, זה נשמע כל כך טוב. מצד שני, האם הקשר יישאר כל כך מיוחד כמו שהוא עכשיו? האם הקשר היה נמשך? דרך אגב, אבא עדיין בבית חולים.
כבר כמעט שבוע שהמחשבות לא עוזבות אותי. מה לעזאזל עשיתי? איך אפשר להכות בן משפחה בכל-כך גסות רוח ובחוסר רגש מוחלט?
דרך אגב, אבא במצב קשה. יומיים אחרי אשפוזו, הרופאים אבחנו דלקת קרום מוח שהתפתחה עקב זיהום ממחבת הטפלון שנזרקה עליו.
כל כך הזוי, אך אמיתי.
כל כך מופשט, אך באותו הזמן כל כך מסובך.
פתאום נראה כאילו כל המכות בעולם ממנו, לא היו גורמות לי לסימן כחול אחד ואף לא לפגיעה רגשית אחת. בטח ובטח שלא לדלקת קרום מוח.
ובכל זאת, רגשות מעורבים אופפים אותי. רגש האשמה המוכר לי כל כך, כאשר אחרי כל אירוע, אבא היה דואג להסביר לי למה הכל באשמתי. ובמקביל, רגש הסיפוק שאני מנסה להיפטר ממנו ושלא עוזב אותי, אותו הרגש שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי בפעם הראשונה בחיי.
אך בכל זאת, משקלו של רגש הסיפוק תמיד גדול יותר.
אבא, אני כל כך מצטערת, אבל אני כל כך רוצה שתמות.
Jannet.
עריכה:
שיחת הטלפון המפחידה ביותר שהייתה לי אי פעם. אבא נפטר עקב קריסת מערכות.
כל כך קשה להאמין שהוא איננו, שסוף סוף הסבל נגמר.
ועכשיו, עכשיו אלך להתאבל. אני חושבת שזה מינימום הכבוד שמגיע לו, אחרי שנפטר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
