ארון המתים הסודי שלי.

 בס"ד

סליחה שלא עדכנתי, פשוט עוברת עלי תקופה חדשה בחיים. אני מגלה את העולם הדתי והרוחני. אותו עולם שנמנעתי מלהתקרב אליו. עוד לפני שנה, הוא נראה לי כאש השורפת כל פרט בגוף – החל מהרגליים והידיים ועד לפרטים הקטנים שבגוף כמו כיס המרה שברגע שנשרף הוא מתפוצץ ומוציא את כל הרעל שהצטבר במהלך חיי האומללים. אולם, הדת שנראתה לי כאש השורפת כל דבר, נראת לי עכשיו כמשהו שמחמם את הגוף והנשמה. זה עשה אותי יותר שלמה עם עצמי, אני מרגישה את האש בתוכי.

התחלתי לקרוא בתנ"ך, שמזכיר לי נורא את הקוראן. קראתי את סיפור דויד ובת שבע. אני כל כך מזדהה עם בת שבע, אני מרגישה שהיא האם הרוחנית שלי. היא מסמלת עבורי את האישה, התקועה בין הפטיש לסדן – בין דוד לבעלה שנשלח לחזית ומת. ככה אני גרמתי לאבי למות, מוות אכזר ונוראי.

החלומות הנוראיים שאני חולמת, על איך שהוא היה מצליף בי בחגורת עור. זה נראה לי כל כך אמיתי. אני מתגעגעת אליו. למדתי בביולוגיה שכל אורגניזם מגיב לגירויים מהסביבה. גם אני נאלצתי להגיב, וגרמתי למותו בטרם עת של אבי זכרונו לברכה.

החלטתי לשתף אתכם בהחלטה שעשיתי, נאלצתי להתמודד עם ההחלטה הקשה ביותר בחיי.

החלטה שמחייבת הסתכלות על המון דברים. החלטתי להפיל אותו, את העובר. הייתי צריכה להשתמש בביולוגים רבים, במורה לביולוגיה, וכמובן גם באנשים מאמינים וברבנים. שני הצדדים סתרו אחד את השני, כמובן.

הרי ביהדות אסור להפיל, זה כמו להרוג במו ידך ילד. מבחינה ביולוגית זה עובר בשלביו הראשונים ולכן החלטתי להפיל למרות האיסור הרב ביהדות. אני יודעת גם שזה מהווה סכנות רבות לעתיד וכמובן הסיבה העיקרית היא שהתינוק הוא מאבא, על אחת כמה וכמה, אבא מת.

אני שלמה עם ההחלטה שלי. בכל מקרה, הירושה המלאה היא שלי. התפלאתי שאבא נתן לי אותה אחרי כל האלימות והאונס. מסתבר שבאיזשהו מקום בליבו הוא כן אהב אותי. אחיותי החורגות ואימי החורגת לא קיבלו דבר.

קיבלתי הכל, אך החלטתי לעשות צעד חשוב בחיים. לתרום לזולת. את התרומה כנראה שאעניק, באהבה רבה, למקלטים של נשים וילדים מוכים.

בתור אחת שעברה את זה וחוותה את האירועים על בשרה, מקרוב, אני רוצה שיקבלו כל מה שהם  צריכים וזקוקים לו כדי לשפר את אורח החיים שלהן.

ומכאן אתחיל בדף חדש, כמובן, אחרי ההפלה.

הפסקתי לחתוך את עצמי.

הודות לקבוצת התמיכה, השתנתה תפיסת החיים שלי לגבי עצמי. הגעתי למסקנה שיופי הוא גורם שטחי, בעיניי המתבונן בלבד.

בכלליות, הגעתי למסקנה שאולי בכל זאת, אני לא שמנה כמו שחשבתי שאני.

מלכתחילה, לא הייתי צריכה להקשיב לאחיותיי ולאמי הקנאיות, שבעצם באותה תקופה קשה רצו רק לערער אותי נפשית, ובהתאם לכך גם פיזית.

אני כבר לא מתביישת להודות בזה, אני נערה יפה. תמיד מנסים להתחיל איתי ברחובות, בבית הספר, ואפילו בביתי.

אני צריכה להיפתח יותר לאנשים במובן אחד, ולהיסגר במובן שני אם אתם מבינים את כוונתי, כי כך עדיף בחיים המציאותיים.

קבוצת התמיכה חוללה מהפך בחיי, בנוסף לכך שהפסקתי לפגוע פיזית בעצמי, נגמלתי מסקס לראשונה.

אני מודה לקבוצה זו וחייבת לה את חיי.

עוד מהפך בחיי הוא שהתאהבתי לראשונה, זה לא עוד אהבה מזויפת כפי שהייתה לי עם הארגנטינאי ההוא, זו אהבה טהורה ואמיתית, אהבה שיודעים, שזה זה.

אני אוהבת אותה כל כך. אנחנו יחד שבועיים ואני מאוהבת ומרגישה מאושרת. 

אני חלק מזרם קונסרבטיבי-מודרני, שמאמין שמגיע גם ללסביות והומואים להיות מאושרים ולקבלם כפי שהם.

אני לסבית. כן אני סוף סוף מודה בזה, אחרי כל שנות ההדחקה. אני אוהבת איך שהשפתיים שלה נוגעות בשפתיי, את הרכות הנעימה, את התחושה של הצמרמורת שעוברת בגופי ובעיקר, בעיקר אותה.

אני יודעת שהיא מתפרנסת מהיותה "נערת ליווי", יותר נכון זונה, אבל קשה לי עם המילה המפחידה הזאת. אני הרי הייתי בעצמי זונה בביתי. אני יודעת שהיותה זונה, לא מפריעה לי. באמת שלא. אורגזמה נמשכת בדיוק כמה דקות, אבל אהבה היא לכל החיים. ואני אשאר איתה באש ובמים.

תראו, תמיד יש תקווה.

ואור בקצה המנהרה, אפילו בקצה המנהרה החשוכה ביותר.

 ובעזרת השם כולנו נגיע לאור הזה

Jannet.