אני ממש מרגישה כמו שאני נפרדת ממישהו עכשיו.
חח מוזר.
אז לאחרונה אני רואה יותר ויותר בלוגרים שסוגרים את הבלוג שלהם.
בהתחלה לא כ"כ הבנתי אותם, הרי אני רוצה שהבלוג שלי יתקיים במשך שנים.
אך אחרי כמה ימים קשים שעברו עליי, שחשבתי בהם הרבה, והיו בהם הרבה ריבים.
הגעתי להחלטה מסויימת לפני כמה דקות.
אני לא מרגישה כ"כ טוב עם הבלוג, כמו שהוא מתקיים עד עכשיו.
אני אסביר את עצמי.
אני אדם ששונא להשוויץ, אני באמת שונאת את זה.
אני אוהבת לשמוח על הדברים הטובים שקורים לי, אבל לשמוח על זה עם עצמי.
אני לא אוהבת להשוויץ לכל העולם.
ואני מרגישה שזה מה שאני עושה כאן.
כאן אני שופכת את מה שאני מרגישה, אני מספרת המון זכרונות טובים וחוויות טובות.
אני מרגישה לא טוב עם זה.
הרבה תגובות לדברים טובים שאני מספרת הן "הלוואי שגם לי זה היה קורה...גמני רוצה".
אני לא מרגישה טוב לגביי זה.
אני מרגישה שבאיזשהו מקום בלי לשים לב, אני מוצאת את עצמי באיזשהו אופן משוויצה.
למרות שמבחינתי אני מספרת חוויות טובות שאני נזכרת, חושבת, או קרו לי.
אני לא רוצה שהבלוג יהפוך לבלוג עידכון של פעם בחודש, כשקורה דבר פחות טוב, או כשאני נזכרת בדברים רעים.
אני נמצאת באיזשהי בעיה עם הבלוג כרגע.
הוא פשוט כ"כ נוגד את האופי שלי.
אני לא אחת שמתרברבת. אני לא אחת שמספרת חוויות בצורה כזאת.
אני לא אוהבת את זה.
אני יודעת את הגבול בלספר, כלומר הגבול שלי היה גבול הנשיקה, וגבול הבילוי והרגשות.
שאת הרגשות הבילויים והנשיקות (נשיקה ותו לא, אתם יודעים) אני מספרת גם לחברות המאוד מאוד קרובות, לפעמים.
וגם, אני לא מספרת להן הכל בפרטי פרטים, או אני לא מספרת הכל. כי אני מעדיפה לשמוח על זה לבדי.
ועל החבר הראשון למשל הרבה מאוד חברות לא ידעו עליו בכלל, אפילו רובן.
והייתי באמת מאוד שמחה בחודשיים הראשונים של מערכת היחסים שהיתה איתו, והרבה לא ידעו עליה בכלל.
זה פשוט כייף יותר, זו שמחה אמיתית יותר.
אני לא רוצה שיקנאו בי. אני לא רוצה שירצו את מה שהיה לי, או יש.
אני לא רוצה שיחשבו שלא סבלתי אף פעם.
אבל אני בנאדם שיותר מסתכל על הצד החיובי שבדברים, כמובן גם על השלילי, אבל עליו אני מעדיפה לחשוב פחות מהצד החיובי.
וכאן אני מציגה את כל מה שאני מרגישה, ויוצא שאני פשוט מספרת על כל כך הרבה טוב.
אני זוכרת שעם החברים הקודמים כ"כ הרבה אנשים קינאו.
ואפילו אמרו לי את זה בפרצוף. ממש אמרו את זה.
פשוט אמרו "אני מקנא בך, אני מצטער שאני אומר, אני גם רוצה אהבה כזאת".
"למה לי אין חברה?", ועוד המון דברים, גם הרבה יותר קשים מזה, שאני מעדיפה לא לרשום כאן, כי זה גם יהיה מעין התרברבות.
אני לא רוצה לעורר את זה גם פה.
ובלי קשר לחבר, להכל.
אני תמיד יודעת עם החברות והידידים שלי לדוגמה, מה לומר ומה לא בקטע של השווצה, וזה עניין טיבעי של בני אדם, אם לאחר לא מצליח, סתם נגיד במבחן, אז אתה לא תבוא ותספר שקיבלת 90. רק אם הוא ישאל, ותדע לבחור את הטון המתאים, טון של לא אכפת לי מהציון, כדי לא לגרום לו להרגיש רע.
אני לא רוצה להתרברב יותר על הטוב, למרות שהכוונה שלי לא היתה התרברבות.
ואני לא רוצה לספר יותר כמה הולך לי, וכמה מצליח, ושאני מחוייכת ושמחה.
אני רוצה לשמוח עם עצמי, וגם עם הקרובים, אבל שאני ארגיש שיש לי משהו אישי שלי, ושהשמחה שלי באה מתוכי, ולא בגלל הרצון של אחרים על מה שיש לי.
אז החלטה שלי היא לא לספר יותר דברים טובים שקורים.
וככה נוצרת הבעיה, איך הבלוג ימשיך להתקיים?
כי אני אוהבת את הבלוג הזה.
ואני אוהבת לדבר איתכם.
ואני אוהבת את התגובות שלכם, אתם חשובים לי. אתם יקרים לי.
באמת.
אני לא רוצה לסגור.
אבל אני גם לא רוצה להמשיך ככה, כמו שהיה.
החלטתי שעכשיו אני אנסה לא לספר על חיי היומיום שלי הרבה.
אלא יותר על הדעות שלי לגביי דברים.
יותר דברים בכלליות.
אני לא סוגרת. אני נקשרתי לבלוג הזה מאוד.
אני פשוט רוצה גם כאן, להרגיש שאני מתנהגת ע"פ האופי שלי.
שיהיה חודש טוב.
333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
