נכנס אלינו עכשיו דבור שחור, ענק ומכוער הביתה.
כן, הם מכוערים חחח.
לפחות הם לא מהירים, כי ברגע שראיתי את היצור האכזרי הזה לידי, רצתי הכי מהר שיכולתי לחדר שלי.
סגרתי את הדלת.
וחיכיתי.
וכאן נמצא שורש הבעיה.
חיכיתי.
לא ידעתי מה איתו.
האם הוא יצא כבר, האם הוא מתחבא לו איפה שהוא בבית, אורב ומחכה שאנוכי תבוא וההתקפה תתבצע.
האם במוחו הקטן והזדוני הוא מייצר תוכניות תקיפה.
תודו שמוחו קטן. הוא יצור אומנם ארור אך קטן מימדים.
בכל מקרה, לקחתי את הסיכון ויצאתי מחדרי הקט, לאחר עשר דקות בערך, אפילו פחות.
חשבתי ש"ראש גדול" התחיל, ולא רציתי להפסיד.
חחח אם היתה מצלמה והייתם מצלמים אותי נכנסת לסלון, הדבר היה נראה כמו חוש חש הבלש פותר כל תעלומה.
(ככה אומרים? פותר כל תעלומה?).
התקרבתי למקום בצעדיים איטיים, בדקתי בכל פינה בבית, האם היצור הזדוני מתנחל בביתי ומסתיר את עקבותייו.
אך התברר לי שאני טועה, וכנראה שהוא הפעיל קצת את מוחו והסתלק מבייתי הקט.
פתחתי את הטלווזיה, אך לא כ"כ רציתי לשבת בספה בסלון, מפני שבעמידה איכשהו מרגישים שיש יותר כוח לברוח, ולמעשה עדיין לא ידעתי איפה הוא.
הסתבר לי שאין ראש גדול.
והפעם, לא כהרגלי, שמחתי.
הלכתי לחדר ליד.
ואני מקווה בכל ליבי, שהיצור הארור ששמו דבור, יהיה אצור ללא שחרור, בגין התפרצות לשטח אסור.
אהא.
חחחחחחחח ועכשיו אני שואלת "מה רשמתי?!?!?!" חחחחח.
אני חושבת שאני אלך לשמוע קצת מוסיקה.
עדיף. חחחחחח.
חג שמח.
גם הוא מחפש ושואל היכן הדבור. ;]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
