קראתי היום בוואלה, שאירגון סל"ק, שמשמעותו "סטונדטים למען קולנוע", יוצא למאבק, שמטרתו להוזיל את מחירי כרטיסי הקולנוע.
בתחילה, כשקראתי את כותרת הכתבה, קצת תהיתי לעצמי, האם בזה סטונדטים צריכים להתעסק ולהאבק? אין דברים חשובים יותר?
אך כשחשבתי על העניין שוב, הבנתי שכן - הם צודקים.
סטודנטים, שכמובן אין להם הרבה כסף, שרוצים לצאת לסרט לדוגמה, לא יכולים לאפשר לעצמם, כי מחירי הכרטיסים יקרים.
אני הרבה פעמים מתלבטת האם לצאת לסרט או לא, עקב המחירים הגבוהים המצתברים ביציאה לסרט.
בתקופה שהייתי יוצאת המון לסרטים, אני מדברת על סדר גודל של חמישה שבועיים, אך היו גם פחות כמובן, הייתי מרגישה קצת בזבוז כסף לריק, מכיון שיציאה לסרט היתה עולה לי לפחות חמישים שקלים.
היציאה לסרט, לא מסתכמת בסרט עצמו בלבד.
אם הולכים לסרט בסינימה או בקניון, סביר להניח שנישב לפני הסרט, באיזה בית קפה ונזמין שתיה, לאחר מכן נשלם על הכרטיס, ונקנה פופקורן וקולה.
ואני לא אזכיר את עניין הממתקים הנילווים, ודברים אחרים שעולים כסף.
אני לא אשכח פעם אחת שיציאה לסינימה עלתה לי שבעים ושלושה שקלים.
נכנסו לבית קפה שם, והזמנתי סנדביץ, וחילקנו בין שלושה בנות גלידה.
מכיון שאני אדם חסכן, ברוב רובם הגדול של המקרים אני מתחלקת בשתיה שלי ובפופקורן שלי עם חברות. או שבכלל לא קונה אותם.
אך שלושים וחמישה שקלים לסרט, הוא מחיר גבוה מידיי לטעמי.
כך שאני בעד המאבק שלהם.
אך לא בעד דרך המאבק שלהם, שהיא לגלות את הסוף של הסרט לצופים, על מנת לרתום אותם למאבקם, קצת לא מתחשב הייתי אומרת.
15.11
ולעניין אחר, חשוב יותר, אחרי שקראתי את הפוסט שלה, הרגשתי שאני חייבת להקדיש כמה מילים לילדה כ"כ מקסימה.
נטלי, אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לכתוב, כבר הדמעות בעיניים, בימים האחרונים אני חושבת עליך כ"כ הרבה בגלל הבשורה הארורה ההיא.
את עוברת את הדבר הכי קשה שיש, ואני רוצה שתדעי שכולנו כאן לא רוצים שתישברי.
את חשובה כ"כ, את נכס בעולם הזה, אוצר אמיתי.
אין כמעט אנשים עם לב של זהב כמו שיש לך, את מיוחדת. וחשוב לי שתתגברי.
כל הצרות בעולם הזה מתגמדות מול מה שקרה.
יעבור זמן, הכאב יישאר והצער, אבל חייבים להמשיך, אין מה לעשות, חייבים להמשיך לחיות, תמיד יש טעם לחיים, תמיד יש מה לתת כאן, תמיד יש תקווה, אפילו במצבים הכי קשים, שבאחד מהם את נמצאת כרגע. אני מעריכה אותך אינסוף.
אל תרגישי שאת לבד. את לא לבד, את אף פעם לא תהיי לבד. מאחורייך יש כ"כ הרבה אנשים שדואגים לך, גם בסביבה שלך, וגם אנחנו למרות שאנחנו לא ראינו אותך.
הרבה אנשים צריכים אותך חזקה, והרבה אנשים רוצים לשמוע או לראות את החיוך שלך.
מותר לך לבכות, רצוי אפילו שתוצאי את הכל, הבכי עוזר, מותר לך להרגיש כאב, אבל לא להישבר באמת. הפוסט שלך נורא הדאיג אותי.
כ"כ כאב לי לקרוא על זה.
אולי מפני שהייתי קוראת קבועה שלך מתחילת הבלוג, קראתי את ההידרדרות, על הכאב והפחד מהמחלה.
העולם הזה איבד אישה צדיקה, ואישה מדהימה, בזה אני בטוחה.
אבל העולם הזה רוצה שאת תישארי בו, שהילדה המדהימה ששמה נטלי תהיה מאושרת, למרות שאני בטוחה שאושר נראה לך רחוק כרגע. אבל יהיו עוד רגעי אושר שאימך תראה אותם מלמעלה.
היא תמיד תישאר בליבך, הזיכרונות תמיד יישארו איתך, הם שלך, ואף אחד לא יכול לקחת אותם ממך.
הריחות של המאכלים שלה תמיד יישארו בזיכרון, זיכרונות הבקרים תמיד יישארו. אבל גם לך יהיו ילדים, ואת גם תעשי את אותם מאכלים שאימך עשתה, ותעירי את ילדייך בבוקר בדגדוגים כמו שאימך עשתה לך, יש סיבה להמשיך הלאה.
יש כ"כ הרבה אנשים איתך, שרוצים לראות אותך נהפכת לעורכת דין גדולה ומצליחה, ואני בטוחה שתהיי אחת כזאת, באמת יש לך את זה, את כישרונית ואמיצה, ואת חכמה.
רוצים להמשיך לראות אותך רוקדת, ושמחה, רוצים שתהיה לך אהבה גדולה, כל זה מגיע לך, ואפילו יותר, מגיע לך את כל הטוב שיש.
תמיד אחרי תקופה קשה באה תקופה מאוד טובה, אולי השנים האחרונות היו קשות, כתוצאה מאירועים שקרו, אבל אולי השנים הבאות יהיו מאושרות, אני בטוחה שהן יהיו.
אל תחשבי על הכאב והצער שחווים, כשקוראים את הפוסט שלך, כי את הדבר הכי חשוב עכשיו, את המרכז. חשוב שלך יהיה את החיוך, אני לא רוצה שיהיה לך אכפת על הדמעות שבכיתי או הכאב שהרגשתי כשקראתי את הפוסט, כי את הדבר הכי חשוב. הכי חשוב שלא תבכי, אני סתם עכשיו. את הדבר הכי חשוב.
חייבים להמשיך הלאה מדהימה שלי, וכולנו כאן תומכים בך, ולכולנו אכפת ממך, את חשובה נורא נורא נורא לכ"כ הרבה אנשים.
אוהבת אותך הכי הכי שיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
