אני מאמינה שהפוסט הזה הוא בין הפוסטים הכי עמוקים וקשים שאי פעם עשיתי, אם לא הכי.
קצת קשה לי לכתוב אותו. קצת דמעות אבל נסתדר.
הקוראים הותיקים שלי כבר יודעים שאבא שלי היה אבא אלים, הרבה יותר כלפי אמא שלי. ההורים שלי התרגשו כשהייתי בת שש, הוא מאוד רצה שנהיה בקשר, ומאוד נלחם על כך, ואני כמובן לא רציתי.
תמיד אומרים שמה שרואים בבית, נהפך למודל של הבנאדם, עם רצונו או בלי רצונו.
אני לא מאמינה בזה האמת.
כשהייתי בת חמש בערך, אבא שלי אמר לאמא שלי לידי את המשפט "אני אחתוך אותך לשניים", אני זוכרת שבתור ילדה ששמעתי את המשפט הזה, הוא נורא הפחיד אותי. ולא הבנתי איך אפשר לחתוך אדם לשניים?
מאז הייתי מתעוררת לפעמים באמצע הלילה, מסתכלת על המיטה של ההורים שלי, על מנת לראות אם הכל בסדר.
אני זוכרת פעם אחת, שנכנסתי למטבח, הייתי בת שש בערך, ממש לפני הגירושים, ראיתי את אמא שלי מחביאה את כל הסכינים שבמטבח, כי הוא איים שוב.
היה הרבה פחד.
כשאני חושבת על השנים לאחר מכן, תמיד הייתי רגישה יותר לעניין הזה. וכשהייתי שומעת אמרות מגברים או נערים שהיו נגד אלימות, הייתי מעריכה אותם יותר, ופשוט שמה לב יותר למשפטים כאלו.
ככה הייתי מוכיחה לעצמי שלא כולם כאלו.
אני זוכרת למשל בחטיבה, היינו כולם במסדרון, אני לא זוכרת בדיוק מה היה שם, אבל מה שכן ילד אחד אמר לילד אחר שהרביץ לילדה, את המשפט "אבל לא מרביצים לבנות". ובאותו רגע ששמעתי את המשפט, אני זוכרת שמאוד הערכתי אותו.
תמיד, כשאני חושבת על העניין, היה לי איזה גבר מסויים, שהוא יכול להיות דוד או ידיד, או מישהו שאני מכירה, שהוא מבחינתי היה באיזשהו מקום המודל שלי. וכשהייתי שומעת סיפורים מזעזעים או קוראת על האכזריות שיש בעולם, ולאו דווקא בעניין אלימות, גם סתם פגיעות, הייתי נזכרת באותו בנאדם, ומרגישה יותר טוב.
כשאני אומרת מודל אני מתכוונת - נשמה טובה, אתם יודעים, אחד שיש לו רגשות, ערכים, אמפתיה, לא מתרגז מהר, מישהו שיהיה שם בשבילך כשתצטרך.
השיא היה עם החבר השני.
האופי שלו היה בדיוק מה שחלמתי עליו. הוא היה המודל שלי, ותחשבו כמה מדהים זה, שהוא לא דוד או ידיד, הוא החבר. כשסיפרתי לו על אבא שלי הוא הזדעזע, והוא היה כ"כ נגד הדרך שלו. הוא היה בנאדם מדהים מכל הבחינות, באמת. אני עד היום ישנה עם הדובונים שהוא הביא לי.
אני זוכרת שהבטחנו אחד לשניה שגם אם נפרד נזכור אחד את השניה לטובה, ולא נזרוק את המכתבים והמתנות שהבאנו אחד לשניה, וככה אני עושה.
היה לי חלום חמוד כזה שליומולדת שלי, החבר יביא לי דובי ממש גדול, והוא הביא לי. הוא הגשים אותו. הדובי הזה על השולחן בחדר שלי, ותמיד כשאני קמה אני מסתכלת עליו, ונזכרת בו.
מה שכן, קשה לי ללבוש את השרשרת שהוא קנה לי האמת, וכמובן את הטבעת שהוא קנה לי, אבל זה מובן וזה טיבעי.
וכשהייתי איתו הרגשתי מוגנת, הרגשתי שיש לי כתף להישען עליה, שזה יותר מסתם חבר לצאת איתו, אהבנו נורא. וכל הכנות הזאת, והדאגה אחד לשניה, הכל היה אמיתי. הרגשתי אהובה כ"כ.
כשמדובר באהבה אני לא שומרת על הלב שלי מספיק האמת.
כלומר, כשאני אוהבת מישהו זה עוצמתי, וכתוצאה מזה כמובן שאני גם נפגעת. אני לא עוצרת את האהבה שלי.
מצד שני, העוצמה הזאת גם גרמה לי להרבה רגעים שאני תמיד אזכור.
האמת, שאני גם מאוד שומרת אמונים. שזה מגיע לרמה, שאם אני סתם דלוקה על מישהו, ואפילו שאנחנו לא בקטע של "מדברים כדי שנהיה חברים", אלא פשוט סתם דלוקה, ממש קשה לי לומר למישהו אחר "מאמי" אפילו.
עם החבר השני, הכייף היה שהרגשתי מספיק בטוחה איתו, כדי לתת לו את כל האהבה שאני יכולה לתת. ידעתי שהוא לא יפגע בי. הוא היה המודל שלי הרי.
כשנפרדתי ממנו, לא נפרדתי כי לא אהבתי אותו, אלא כי היינו רבים הרבה לקראת סוף הקשר, והוא המשיך להיות לי למודל גם לאחר הפרידה.
השבוע דיברתי עם כמה חברות, שסיפרו לי על דברים לא כ"כ טובים שהאדם שהן היו איתו בקשר עשה להן.
ונזכרתי בו.
ופשוט בא לי להיות איתו, בא לי להיות איתו ולא לרצות אף אחד אחר מלבדו, בא לי להרגיש את ההגנה הזאת שהרגשתי איתו.
קצת קשה לי. עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
