מההתחלה...

אז עברו עליי ימים דיי מבולבלים.

אתמול לאחר מחשבות עם עצמי הגעתי למסקנה מה יגרום לי באמת טוב. ולאן אני אמורה לשאוף.

מה חסר לי. ומה משמח או ישמח אותי.

אני שמחה שהימים האלו עברו, ואני באמת מרגישה שהם היו אומנם ימים דיי קשים, אבל אולי יצא מהם משהו טוב.

הגעתי למסקנה מה חסר לי.

אני אתחיל להסביר בדוגמה, במוצאי שבת יצאנו אני וחברות שלי לחגוג לחברה שלי יומולדת במסעדה בפיתוח, והיה כ"כ כ"כ כייף, והרגשתי שלא מציתי את הערב. לכן אמרתי להן שממש בא לי שנעשה משהו ולא נחזור הביתה.

אני מודעת לעובדה שהשעה היתה מאוחרת והכל, אבל זאת שהיה לה יומולדת רצתה דווקא לעשות משהו, אבל היא לא ידעה מה, וחשבה שאולי אני אבוא אליה וככה הערב לא יסתיים. אבל לא את זה רציתי. כי מבחינתי ללכת לבית, אפילו שהוא לא שלי, זה נקרא לסיים את הערב.

פעם למשל יצאנו גם כמה חברות והרגשנו שלא בא לנו לסיים את הערב עכשיו. אז פשוט הלכנו הביתה במשך שעתיים וחצי באמצע הלילה, עברנו כמה ערים בדרך חחחח. היה כ"כ כייף.

או שסתם היינו הולכות לגינה, או מטיילות ברחובות השקטים של העיר. אבל היה את תחושת הספונטניות הזאת.

ואני מתגעגעת אליה, ולא רק אליה, אל כל מה שמתלווה אליה.

אני מתגעגעת לעשות מלחמת מטריות עם חברה שלי ברחוב. חחחחח...זה כ"כ משעשע והזוי.

היה איזו פעם שיצאתי עם חברה שלי, היה גשם, וצחקנו וצחקנו, והיה לשתינו מטריות, אז כל אחת הפנתה את המטריה הפתוחה שלה לשניה, ועשינו מעין מלחמת מטריות כזאת, ואז צחקנו מעצמינו. חחחחח...

ואני מתגעגעת לקבל הודעה מחברה "אני חייבת להתאוורר קצת, עוד 5 דקות אני אצלך ונילך לבית קפה לשעה ככה, סבבה?" ובאמת ללכת אחרי 5 דקות לבית קפה לשעה, סתם כי בא פתאום.

אני גם מאוד מתגעגעת לחבורה לפעמים.

בתיכון בעקרון היו לי שתי חבורות שהייתי יוצאת איתם.

חבורה אחת היתה יותר קטנה של 4-5 אנשים בערך, שהיא עדיין נשארה בחלקה. והצטרפו חדשים, ואני מאוד שמחה עליהם האמת, החברות שיצאתי איתן הן מהחבורה הזאת. החבורה הזאת יותר יוצאת לבתי קפה וסרטים וכאלה.

היתה חבורה אחרת שהם היו משהו כמו 30 איש. וכל סופש לרוב היינו מתנחלים באיזה בית של מישהו מהחבורה.

לרוב זה היה או אצל חברה שלי, או אצל אחד מהחבורה, שיש לו בית ענק, או אצל אחרים.

אני לא יכולה לומר באיזה חבורה יותר אהבתי להיות.

מצד אחד בחבורה הקטנה הייתי יותר משמעותית, והיינו יותר יוצאים ומבלים ממש. וגם הייתי כמובן בקשרים יותר קרובים עם האנשים בחבורה, מהסיבה הפשוטה שהחבורה היתה מצומצמת יותר.

מצד שני בחבורה הגדולה היתה אווירה ממש מגניבה כזאת, היה גם מאוד הזוי.

האמת היא שיציאה איתם תמיד היתה נראת כך - אני באה לחברתי קודם, ואז שתינו או אני והיא ועוד כמה בנות, באות לבית של אחד מהחבורה, ופשוט כולם יושבים ומקשיבים לשיחות הציניות ההזויות של כמה מהאנשים הצינים שם. כל אחד זורק אולי משפט אחד, או שפשוט רק צוחקים. לפעמים היה משעמם האמת. אבל היתה תחושה דיי כייפית. לרוב הייתי מדברת שיחות נפש עם חברות או ידידים באותו זמן, או שפשוט מקשיבה כמו כולם לחבורת הצינים המשעשעים.

וכמובן רואים סרט וכאלה. או אח"כ הולכים לאיזה גינה, כמובן שחלק היו שותים ומשתכרים, אבל אני לא. ואין לי בעיה שאנשים השתכרו לידי, שיעשו מה שבא להם, העיקר שאני לא שותה.

מה שכן, אני מתגעגעת לשטויות שהיו איתם, ולתחושה הזאת. לא יודעת, אני מתגעגעת לספונטניות, ואני מתגעגעת לרוץ, ולא במובן המטאפורי. וללכת לים בקור ובגשם, כי סתם בא ללכת לים.

חסר לי ה-וואוו הזה.