מההתחלה...

לכל אדם יש מוטו בחיים.

אני מניחה שחלקכם יודעים מהו המוטו שלי, לפי התגובות והפוסטים שלי.

אבל בכל אופן, למען הסר ספק, המוטו שלי הוא "תן חיוך - הכל לטובה". או יותר נכון "הכל לטובה".

את צמד המילים האלו אני כותבת דיי הרבה בתגובות אני משערת.

האמת, המוטו הזה דיי חדש, אני חושבת שהוא שנתיים איתי, בערך. אולי אפילו פחות.

תמיד החזקתי במוטו אחר - "חיה ותן לחיות".

אני זוכרת את עצמי מאמינה בו מגיל 12 בערך, עד עכשיו אפילו.

במוטו הראשון אני מחזיקה מעצם היותי אדם אופטימי, ואני באמת מאמינה שכמעט הכל לטובה.

בסופו של דבר, גם דברים כואבים שעברתי, שבאותו זמן נראו כסיוט, לאחר כמה זמן שמחתי שהם קרו.

למרות שיש הסתייגיות באמרה הזאת, יש דברים שהם לא טובה, אבל רובם כן.

במוטו השני אני מחזיקה, מכיון שאני באמת טיפוס שנותן לאחרים לחיות ע"פ דרכם.

אני לא מנסה להשליט את דעתי על אחרים, או את הפעולות שלי.

אני גם מאוד נמנעת מלשאול שאלות מיותרות ואישיות, אם האנשים האלו לא קרובים אליי.

כשחברות באות להתייעץ איתי, אני תמיד מנסה להגיע איתן לפתרון, שיבוא מהן, אני לא אומרת להן מה לעשות.

מפני שאני מאמינה שלכל אדם מתאימים דברים שונים, בזמנים שונים. ואולי מה שטוב לי, לא טוב לאחר.

בנוסף לכך, אני לא הכי מסמפטת שמנסים להשליט את דעותיהם של אחרים עליי.

בכלל אני טיפוס שמאוד לא נגרר, הייתי בהמון מצבים של לחץ חברתי, ותמיד יצאתי מהם גאה בעצמי שלא עשיתי משהו שלא רציתי לעשות, עקב לחץ חברתי.

אני לרוב עושה מה שאני חושבת לנכון, ולאחר מכן, רואה עוד כמה אנשים שעושים כמוני. ואז אני אפילו מרגישה הרבה יותר טוב, קצת כמו מנהיגה.

ומה המוטו שלכם?