אני אפילו לא יודעת מה לכתוב.
חזרתי שונה.
פגועה.
שבורה.
אני עוצרת את הבכי, במשך כל הימים האחרונים, כמעט שאני לא בוכה, חוץ מאותו יום שהייתי בהלם ובכיתי במשך כל היום, מאז כמעט ולא, אבל עכשיו כשאני באה לכתוב את זה, אני ממש מרגישה דמעות בגרון. ואני לא אבכה, אני לא אבכה בגללו.
היה לי חלום, פנטזיה שרציתי להגשים, וחייתי אותה במשך כמה חודשים, האמת - מעט חודשים, ולפני כמה ימים גיליתי שזה פשוט היה רק חלום.
חלום של הרבה זמן, זמן בקנה מידה של שנה-שנים, לא של ימים ספורים.
עשיתי הרבה בזמן הזה שלא הייתי כאן.
עד לפני כמה ימים אפשר היה לומר שהתקדמתי מאוד. ואפילו עכשיו אפשר לומר את זה, כשמסתכלים על דברים אחרים שקרו, כמו הפסיכומטרי ודברים בסגנון. אבל בעקרון חזרתי מרוסקת.
כי הדבר שהיה לי הכי חשוב בעולם פגע בי בצורה הכי כואבת שיש.
ואין לי את החלום שלי כבר.
אין לי שאיפה.
מאז שפגשתי אותו הכל היה קשור רק בו, אהבה גדולה? אפילו יותר מזה הוא היה. הוא סיפור כ"כ ארוך, כ"כ הרבה זמן, שנים, אני לא מאמינה שככה... שזה מה שקרה, באמת האמנתי לו, הוא היה הכל בערך. וזה התפוצץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
