מההתחלה...

לפעמים אני כ"כ שונאת את עצמי, ושונאת את המצבים שקורים לי בחיים.

אני פרפקציוניסטית, אני חושבת.

לא יודעת מה ההגדרה של מה שאני מרגישה, אבל אני תמיד חייבת לדרוש מעצמי את הכי טוב, ולרצות שכל תחום בחיים שלי יהיה כמעט מושלם או מושלם. זה ילדותי וזה טיפשי. זה פתטי.

אני שונאת את זה שאנשים שדרכו עליי נהנים להם באותו תחום שהם דרכו עליי, ואני לא מדברת על האקס עכשיו.

אני שונאת את זה שאנשים קרובים מאכזבים אותי, כמו חברה טובה שלא מתקשרת כבר יותר משבוע כדי לשאול מה שלומי, ובניגוד לה כשהיא נפרדה מחבר שלה התקשרתי כמו קרציה ועודדתי אותה.

נמאס לי מהמון דברים בחיים שלי, נמאס לי מהדרישות שלי כלפי עצמי, נמאס לי שאני מבקרת את עצמי כל הזמן, שאני קשה עם עצמי.

אם אני אעבוד קשה 9 שעות ביום, ואלך מהר בשמש חצי שעה במסגרת העבודה, ואבוא לאותו מקום עייפה ותשושה, ואחר כך אעשה כל מיני מחוייבויות, רק אז אני ארגיש הנאה ושמחה.

רק אם אני אחזור הביתה סחוטה מעייפות עם שרירים תפוסים אני ארגיש גאה בעצמי וארגיש הנאה, ואני לא ארגיש את אותה הנאה אם אני אצא עם חברה, זאת תהיה הנאה פחותה ממנה.

אני משיגה סיפוק וכייף רק כשאני מצליחה להשיג דברים שאני רוצה, אבל זה קשה לי.

כשבנות בעבודה אומרות שאני אחלה של עובדת, אני לא תמיד מאמינה להן. ואני יודעת שאני עובדת טובה ושאני ממש סבבה בעבודה, אבל אני...לא יודעת מה.

אני חושבת גם שאני מאוד מפונקת במחשבה שלי.

אני תמיד חושבת שאין לי זכות להתלונן גם כי מה כבר אני עושה. אני לא עושה הרבה.

רק אם אני אעבוד בעוד עבודה, ואני שוקלת את העניין באמת ברצינות, אז אני ארשה לעצמי לומר שקשה לי. אבל היי אם אחרים עשו את זה למה אני לא יכולה? אז גם זה לא צריך להיות קשה לי.

אני פחדנית. אני כל הזמן פוחדת להיפגע, פוחדת שהחיים שלי יהיו אחרת ממה שאני רוצה, ואני כל הזמן נזהרת לא להיפגע, בודקת אם הכל בסדר, אבל מה שיוצא שאני נכוות כל פעם מחדש. אני לא רואה את האדם שאני רוצה כמו שהוא באמת, או שבעצם אני כן רואה ואני בוחרת להתעלם מהעובדות הלא נעימות כ"כ, ומציירת אותו כמלאך, ואז את כל מי שמאכזב אותי אני משווה לאותו בנאדם, ושמחה שהאדם המאכזב הוא לא כמו המלאך, ואין לי סיבה להיות עצובה כי יש לי על מי להישען.

אני אוהבת יותר מידיי את מי שאני אוהבת. אבל לפחות אני כבר לא אוהבת את האקס.

אני לא נהנת, או שבעצם אני כן נהנת אבל לא מהדברים של בילויים ובגדים חדשים וכאלו, הן הנאות קטנות שחולפות אחרי כמה דקות.

אני לא חושבת שאנשים באו לעולם להנות, ואני לא אוהבת את הגישה שצריך להנות בחיים כי הם קצרים. היא כנראה גישה נכונה אבל היא שטחית ואני לא רוצה אותה. אני חושבת שהמטרה שלנו היא להיות מאושרים אבל לא להנות, ויש הבדל.

אני חושבת שאני חזקה נפשית אבל אני פגיעה גם. קשה לי לשים זין על דברים. אני בכיינית, אבל כבר לא על האקס. אני שונאת אותו. אני כועסת על עצמי שנתתי לו לפגוע בי שוב פעם, אני שונאת את הפחד שלי שגרם לי לחזור אליו, הפחד שאולי הוא האהבה שאמורה להיות לי, ואם אני אסרב אולי אני אפספס אותה, נכון שאני טיפשית? ויתרתי על הרבה דברים בשבילו ולא היה לו אכפת. האהבה הזאת מתה.

אני מרגישה לבד, ואני לבד.

אני לבד עם עצמי והבעיה היותר גדולה שלפעמים אני גם לא אוהבת את עצמי.

נכון שיש לי חברות וחברים אבל אולי ממש מעט מהם יהיו שם תמיד בכל מצב.

אני מרגישה לבד ואפילו החלום שהיה איתי נעלם.

אני צריכה למצוא חלום חדש. ואני צריכה לחשוב מחדש. ואני ממש תמימה. נראה לי.

תמיד ברגעים שאתה הכי בשפל אתה מבין מי החברים האמיתיים שלך, ואני הבנתי כבר.

ואני לא בשפל, אני צריכה להפסיק לחשוב ככה. היום התקשרה אליי מישהי שרציתי ללכת אליה לראיון עבודה, ודחיתי אותה, היום היא התקשרה ונורא רצתה שאני אעבוד אצלה, ממש שכנעה אותי, אבל רציתי להישאר בעבודה שלי כי כבר נקשרתי לילדים האלו, אני מכירה כבר את כל השמות שלהם, ואני אוהבת אותם, וגם את הצוות שעובד איתי, ממש כמו משפחה שם. ואפילו לא שאלתי אותה כמה היא משלמת לשעה למרות שהסתקרנתי, כי גם אם היא היתה משלמת יותר לא הייתי רוצה לעבור.

אני באמת שמחה ביום יום, אני לא עצובה. וזה לא בזכותי. העבודה שלי גם תורמת לזה, ולא רק. אבל הלוואי שהדברים היו יכולים להיות קצת אחרת, ואולי אני אהיה קצת אחרת, את מה שהיה אי אפשר לתקן, והאמת שאני גם לא רוצה. אבל איך יהיה בעתיד? יהיה לי טוב? לחשוב אופטימי? לפעמים זה עובד ואני לא מאמינה איך קורים לי כ"כ הרבה דברים טובים, ולפעמים אני באמת מתאכזבת וחושבת שזה בולשיט.

אני פתטית.