מההתחלה...

כתבתי פוסט מאוד ארוך אתמול אבל בקלות אפשר לזהות אותי ממנו. כתבתי שם יותר מידיי פרטים.

אז בקצרה...

רציתי לומר לך תודה. אתה יותר מהרבה. הייתי מאושרת בכמה ימים האלו. עזרת לי, הכרתי בנאדם כמעט מושלם (אם הדבר הזה שגרם לי לקטוע את ההמשך היה נעלם היית מושלם).

ראיתי שאני מסוגלת להרגיש אושר, פרפרים בבטן, ושיראו לי את הברק בעיניים.

גרמת לי להרגיש מיוחדת, ולא הבנתי למה בנאדם כמוך רוצה מישהי כמוני. אתה הרבה יותר ממני, עברת יותר ממני, ואתה במקום אחר ממני, גבוה יותר, אני קצת עדיין ילדה כזאת.

אתה נדיר.

ויש לי עוד כ"כ הרבה אנשים להגיד להם תודה.

לידיד שלי שבתקופה הזאת נראה לי שצחקתי רק בגללו חחח...אני בטוחה שהייתי כ"כ עצובה אם לא הייתי מדברת איתו.

ולעוד ידיד שתמיד תמך בי והקשיב.

שניהם הקשיבו לזיוני שכל שלי בעצם.

ולחברה טובה שלי שהתקשרה למרות שלא התקשרתי אליה בזמן הזה, ורצתה לצאת איתי הרבה, למרות שסרבתי כל הזמן.

ולחברה טובה אחרת שהכרתי כאן, שהיא תמיד הקשיבה לי ועודדה אותי, והשיחות איתה היו לי נורא חשובות.

ולעוד הרבה חברות מכאן שהשיחות איתן עזרו לי.

ולעוד ידידים מהבית ספר, וחברות אחרות שלי.

האמת ש3 שבועות האלו שעברו מהפרידה, חוץ מהיומיים הראשונים, הייתי מאוד מאוד שמחה.

הפוסט הקודם נכתב ברובו בגלל מישהו אחר, לא האקס.

בכל מקרה, החלטתי להפסיק קצת עם השחור שהיה איתי בחודש הזה, היו דברים טובים בזמן הזה וחבל שאני לא מצליחה לראות אותם.

הבלוג עדיין לא ורוד (והוא גם לא יהיה, כי החיים לא ורודים, אבל היי לעולם אל תגיד לעולם אבל בכל זאת...) אבל הוא גם לא שחור מידי.

ראיתי אתמול את הסרט הסוד והוא הכניס לי קצת שכל. אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו.

האמת היא שאני חולה, וכבר יומיים אני לא בעבודה, ואני מאוד (!!!!) מבואסת מזה.  אבל אין מה לעשות.

צריך לומר תודה על מה שיש ולשתוק!