מההתחלה...

לכל אדם יש מוטו בחיים.

אני מניחה שחלקכם יודעים מהו המוטו שלי, לפי התגובות והפוסטים שלי.

אבל בכל אופן, למען הסר ספק, המוטו שלי הוא "תן חיוך - הכל לטובה". או יותר נכון "הכל לטובה".

את צמד המילים האלו אני כותבת דיי הרבה בתגובות אני משערת.

האמת, המוטו הזה דיי חדש, אני חושבת שהוא שנתיים איתי, בערך. אולי אפילו פחות.

תמיד החזקתי במוטו אחר - "חיה ותן לחיות".

אני זוכרת את עצמי מאמינה בו מגיל 12 בערך, עד עכשיו אפילו.

במוטו הראשון אני מחזיקה מעצם היותי אדם אופטימי, ואני באמת מאמינה שכמעט הכל לטובה.

בסופו של דבר, גם דברים כואבים שעברתי, שבאותו זמן נראו כסיוט, לאחר כמה זמן שמחתי שהם קרו.

למרות שיש הסתייגיות באמרה הזאת, יש דברים שהם לא טובה, אבל רובם כן.

במוטו השני אני מחזיקה, מכיון שאני באמת טיפוס שנותן לאחרים לחיות ע"פ דרכם.

אני לא מנסה להשליט את דעתי על אחרים, או את הפעולות שלי.

אני גם מאוד נמנעת מלשאול שאלות מיותרות ואישיות, אם האנשים האלו לא קרובים אליי.

כשחברות באות להתייעץ איתי, אני תמיד מנסה להגיע איתן לפתרון, שיבוא מהן, אני לא אומרת להן מה לעשות.

מפני שאני מאמינה שלכל אדם מתאימים דברים שונים, בזמנים שונים. ואולי מה שטוב לי, לא טוב לאחר.

בנוסף לכך, אני לא הכי מסמפטת שמנסים להשליט את דעותיהם של אחרים עליי.

בכלל אני טיפוס שמאוד לא נגרר, הייתי בהמון מצבים של לחץ חברתי, ותמיד יצאתי מהם גאה בעצמי שלא עשיתי משהו שלא רציתי לעשות, עקב לחץ חברתי.

אני לרוב עושה מה שאני חושבת לנכון, ולאחר מכן, רואה עוד כמה אנשים שעושים כמוני. ואז אני אפילו מרגישה הרבה יותר טוב, קצת כמו מנהיגה.

ומה המוטו שלכם?

אז עברו עליי ימים דיי מבולבלים.

אתמול לאחר מחשבות עם עצמי הגעתי למסקנה מה יגרום לי באמת טוב. ולאן אני אמורה לשאוף.

מה חסר לי. ומה משמח או ישמח אותי.

אני שמחה שהימים האלו עברו, ואני באמת מרגישה שהם היו אומנם ימים דיי קשים, אבל אולי יצא מהם משהו טוב.

הגעתי למסקנה מה חסר לי.

אני אתחיל להסביר בדוגמה, במוצאי שבת יצאנו אני וחברות שלי לחגוג לחברה שלי יומולדת במסעדה בפיתוח, והיה כ"כ כ"כ כייף, והרגשתי שלא מציתי את הערב. לכן אמרתי להן שממש בא לי שנעשה משהו ולא נחזור הביתה.

אני מודעת לעובדה שהשעה היתה מאוחרת והכל, אבל זאת שהיה לה יומולדת רצתה דווקא לעשות משהו, אבל היא לא ידעה מה, וחשבה שאולי אני אבוא אליה וככה הערב לא יסתיים. אבל לא את זה רציתי. כי מבחינתי ללכת לבית, אפילו שהוא לא שלי, זה נקרא לסיים את הערב.

פעם למשל יצאנו גם כמה חברות והרגשנו שלא בא לנו לסיים את הערב עכשיו. אז פשוט הלכנו הביתה במשך שעתיים וחצי באמצע הלילה, עברנו כמה ערים בדרך חחחח. היה כ"כ כייף.

או שסתם היינו הולכות לגינה, או מטיילות ברחובות השקטים של העיר. אבל היה את תחושת הספונטניות הזאת.

ואני מתגעגעת אליה, ולא רק אליה, אל כל מה שמתלווה אליה.

אני מתגעגעת לעשות מלחמת מטריות עם חברה שלי ברחוב. חחחחח...זה כ"כ משעשע והזוי.

היה איזו פעם שיצאתי עם חברה שלי, היה גשם, וצחקנו וצחקנו, והיה לשתינו מטריות, אז כל אחת הפנתה את המטריה הפתוחה שלה לשניה, ועשינו מעין מלחמת מטריות כזאת, ואז צחקנו מעצמינו. חחחחח...

ואני מתגעגעת לקבל הודעה מחברה "אני חייבת להתאוורר קצת, עוד 5 דקות אני אצלך ונילך לבית קפה לשעה ככה, סבבה?" ובאמת ללכת אחרי 5 דקות לבית קפה לשעה, סתם כי בא פתאום.

אני גם מאוד מתגעגעת לחבורה לפעמים.

בתיכון בעקרון היו לי שתי חבורות שהייתי יוצאת איתם.

חבורה אחת היתה יותר קטנה של 4-5 אנשים בערך, שהיא עדיין נשארה בחלקה. והצטרפו חדשים, ואני מאוד שמחה עליהם האמת, החברות שיצאתי איתן הן מהחבורה הזאת. החבורה הזאת יותר יוצאת לבתי קפה וסרטים וכאלה.

היתה חבורה אחרת שהם היו משהו כמו 30 איש. וכל סופש לרוב היינו מתנחלים באיזה בית של מישהו מהחבורה.

לרוב זה היה או אצל חברה שלי, או אצל אחד מהחבורה, שיש לו בית ענק, או אצל אחרים.

אני לא יכולה לומר באיזה חבורה יותר אהבתי להיות.

מצד אחד בחבורה הקטנה הייתי יותר משמעותית, והיינו יותר יוצאים ומבלים ממש. וגם הייתי כמובן בקשרים יותר קרובים עם האנשים בחבורה, מהסיבה הפשוטה שהחבורה היתה מצומצמת יותר.

מצד שני בחבורה הגדולה היתה אווירה ממש מגניבה כזאת, היה גם מאוד הזוי.

האמת היא שיציאה איתם תמיד היתה נראת כך - אני באה לחברתי קודם, ואז שתינו או אני והיא ועוד כמה בנות, באות לבית של אחד מהחבורה, ופשוט כולם יושבים ומקשיבים לשיחות הציניות ההזויות של כמה מהאנשים הצינים שם. כל אחד זורק אולי משפט אחד, או שפשוט רק צוחקים. לפעמים היה משעמם האמת. אבל היתה תחושה דיי כייפית. לרוב הייתי מדברת שיחות נפש עם חברות או ידידים באותו זמן, או שפשוט מקשיבה כמו כולם לחבורת הצינים המשעשעים.

וכמובן רואים סרט וכאלה. או אח"כ הולכים לאיזה גינה, כמובן שחלק היו שותים ומשתכרים, אבל אני לא. ואין לי בעיה שאנשים השתכרו לידי, שיעשו מה שבא להם, העיקר שאני לא שותה.

מה שכן, אני מתגעגעת לשטויות שהיו איתם, ולתחושה הזאת. לא יודעת, אני מתגעגעת לספונטניות, ואני מתגעגעת לרוץ, ולא במובן המטאפורי. וללכת לים בקור ובגשם, כי סתם בא ללכת לים.

חסר לי ה-וואוו הזה.

אני מאמינה שהפוסט הזה הוא בין הפוסטים הכי עמוקים וקשים שאי פעם עשיתי, אם לא הכי.

קצת קשה לי לכתוב אותו. קצת דמעות אבל נסתדר.

הקוראים הותיקים שלי כבר יודעים שאבא שלי היה אבא אלים, הרבה יותר כלפי אמא שלי. ההורים שלי התרגשו כשהייתי בת שש, הוא מאוד רצה שנהיה בקשר, ומאוד נלחם על כך, ואני כמובן לא רציתי.

תמיד אומרים שמה שרואים בבית, נהפך למודל של הבנאדם, עם רצונו או בלי רצונו.

אני לא מאמינה בזה האמת.

כשהייתי בת חמש בערך, אבא שלי אמר לאמא שלי לידי את המשפט "אני אחתוך אותך לשניים", אני זוכרת שבתור ילדה ששמעתי את המשפט הזה, הוא נורא הפחיד אותי. ולא הבנתי איך אפשר לחתוך אדם לשניים?

מאז הייתי מתעוררת לפעמים באמצע הלילה, מסתכלת על המיטה של ההורים שלי, על מנת לראות אם הכל בסדר.

אני זוכרת פעם אחת, שנכנסתי למטבח, הייתי בת שש בערך, ממש לפני הגירושים, ראיתי את אמא שלי מחביאה את כל הסכינים שבמטבח, כי הוא איים שוב.

היה הרבה פחד.

כשאני חושבת על השנים לאחר מכן, תמיד הייתי רגישה יותר לעניין הזה. וכשהייתי שומעת אמרות מגברים או נערים שהיו נגד אלימות, הייתי מעריכה אותם יותר, ופשוט שמה לב יותר למשפטים כאלו.

ככה הייתי מוכיחה לעצמי שלא כולם כאלו.

אני זוכרת למשל בחטיבה, היינו כולם במסדרון, אני לא זוכרת בדיוק מה היה שם, אבל מה שכן ילד אחד אמר לילד אחר שהרביץ לילדה, את המשפט "אבל לא מרביצים לבנות". ובאותו רגע ששמעתי את המשפט, אני זוכרת שמאוד הערכתי אותו.

תמיד, כשאני חושבת על העניין, היה לי איזה גבר מסויים, שהוא יכול להיות דוד או ידיד, או מישהו שאני מכירה, שהוא מבחינתי היה באיזשהו מקום המודל שלי. וכשהייתי שומעת סיפורים מזעזעים או קוראת על האכזריות שיש בעולם, ולאו דווקא בעניין אלימות, גם סתם פגיעות, הייתי נזכרת באותו בנאדם, ומרגישה יותר טוב.

כשאני אומרת מודל אני מתכוונת - נשמה טובה, אתם יודעים, אחד שיש לו רגשות, ערכים, אמפתיה, לא מתרגז מהר, מישהו שיהיה שם בשבילך כשתצטרך.

השיא היה עם החבר השני.

האופי שלו היה בדיוק מה שחלמתי עליו. הוא היה המודל שלי, ותחשבו כמה מדהים זה, שהוא לא דוד או ידיד, הוא החבר. כשסיפרתי לו על אבא שלי הוא הזדעזע, והוא היה כ"כ נגד הדרך שלו. הוא היה בנאדם מדהים מכל הבחינות, באמת. אני עד היום ישנה עם הדובונים שהוא הביא לי.

אני זוכרת שהבטחנו אחד לשניה שגם אם נפרד נזכור אחד את השניה לטובה, ולא נזרוק את המכתבים והמתנות שהבאנו אחד לשניה, וככה אני עושה.

היה לי חלום חמוד כזה שליומולדת שלי, החבר יביא לי דובי ממש גדול, והוא הביא לי. הוא הגשים אותו. הדובי הזה על השולחן בחדר שלי, ותמיד כשאני קמה אני מסתכלת עליו, ונזכרת בו.

מה שכן, קשה לי ללבוש את השרשרת שהוא קנה לי האמת, וכמובן את הטבעת שהוא קנה לי, אבל זה מובן וזה טיבעי.

וכשהייתי איתו הרגשתי מוגנת, הרגשתי שיש לי כתף להישען עליה, שזה יותר מסתם חבר לצאת איתו, אהבנו נורא. וכל הכנות הזאת, והדאגה אחד לשניה, הכל היה אמיתי. הרגשתי אהובה כ"כ.

כשמדובר באהבה אני לא שומרת על הלב שלי מספיק האמת.

כלומר, כשאני אוהבת מישהו זה עוצמתי, וכתוצאה מזה כמובן שאני גם נפגעת. אני לא עוצרת את האהבה שלי.

מצד שני, העוצמה הזאת גם גרמה לי להרבה רגעים שאני תמיד אזכור.

האמת, שאני גם מאוד שומרת אמונים. שזה מגיע לרמה, שאם אני סתם דלוקה על מישהו, ואפילו שאנחנו לא בקטע של "מדברים כדי שנהיה חברים", אלא פשוט סתם דלוקה, ממש קשה לי לומר למישהו אחר "מאמי" אפילו.

עם החבר השני, הכייף היה שהרגשתי מספיק בטוחה איתו, כדי לתת לו את כל האהבה שאני יכולה לתת. ידעתי שהוא לא יפגע בי. הוא היה המודל שלי הרי.

כשנפרדתי ממנו, לא נפרדתי כי לא אהבתי אותו, אלא כי היינו רבים הרבה לקראת סוף הקשר, והוא המשיך להיות לי למודל גם לאחר הפרידה.

השבוע דיברתי עם כמה חברות, שסיפרו לי על דברים לא כ"כ טובים שהאדם שהן היו איתו בקשר עשה להן.

ונזכרתי בו.

ופשוט בא לי להיות איתו, בא לי להיות איתו ולא לרצות אף אחד אחר מלבדו, בא לי להרגיש את ההגנה הזאת שהרגשתי איתו.

קצת קשה לי. עכשיו.

ובכן, גם אותי השפעת תקפה. מסתבר שאין מנוס ממנה אה?

אתמול התחלתי להרגיש את הסימנים הראשוניים של השפעת הארורה, בעקבות כאב גרון קטן ואפצ'ים קטנטנים לפרקים.

לקראת הערב מצב הגרון הלך והדרדר, עד שבאמת לא יכולתי לדבר, והייתי זקוקה לאספקה דחופה של תה בטעם פטל האהוב עליי.

לקחתי כדורים לשפעת.

מיותר לציין שהכדורים לא עזרו. כך שלא יכלתי להירדם כתוצאה ממנה.

נרדמתי בסביבות שלוש בבוקר לערכתי, ואני רגילה להירדם באחד עשרה או שתיים עשרה בלילה.

כמובן שקמתי לאחר זמן קצר, ליתר דיוק, לאחר שלוש שעות שינה. שלמעשה אני רגילה לקום לאחר שמונה שעות שינה.

היום בבוקר המצב היה קסטרופלי.

נתחיל מזה, שכאשר קמתי הלכתי למראה, הסכלתי על עצמי וחשבתי "מזה החיוורון הזה?". הייתי חיוורת בצורה מטורפת, אני בעקרון לבנה אבל עם צבע בפנים, לא סיד, ויש לי סומק טיבעי בלחיים, אתם יודעים. ועכשיו פשוט - סיד עם עיניים נפוחות.

אני מאמינה שאני עדיין חיוורת אגב, אבל אכלתי כבר אז אולי פחות, ושתיתי פול כוסות תה פטל.

יאמי.

לפחות הרגשתי טעם כשאכלתי.

לסקרנים מביניכם, אכלתי ברוקולי עם שועית ירוקה מתובלת בתנור. ותודה לאל הרגשתי טעם. לא כמו אתמול שלקוטג' היה טעם לוואי, ולטחינה היה בקושי טעם.

אני זוכרת שחברה שלי פעם אמרה שהכי מעצבן כשחולים, שאוכלים שוקולד ולא מרגישים את הטעם, פשוט אוכלים אותו כמו מכונה, ולא מתענגים על טעמו.

אני מסכימה איתה, אחד הדברים היותר מבאסים בשפעת.

הגרון שלי עדיין כואב מאוד, לפחות אין צינון ממש, למרות שאני כבר מרגישה את בואו. בנוסף יש לי הרגשה כזאת שהלב סוחב, קשה לי להסביר את זה, אני ממש מרגישה את ליבי פועם ואני לא מרגישה אותו ממש ביום יום, אני חושבת שאני לא ממש מובנת בעניין הזה, אבל לא נורא.

אה כן, עוד פרט לרשימת תלונותיי - עייני צורבות.

עוד מעט יקנו לי שלל ממתקים שתמיד קונים לי כשאני חולה - סוכריות. ואם אני רוצה אז גם עוגת שוקולד קטנה ועוגיות. אני יותר אוהבת סוכריות מאשר עוגת שוקולד ועוגיות,  והסוג האהוב עליי אגב הוא סוכריות בננה עם סוכר.

אם נספר על חוויות משפעות, יש לי קטע כזה, שכשאני מודדת חום במד חום, ואני מרגישה ממש לא טוב, כלומר חמה מאוד, אני מעדיפה לא להסתכל על הטמפרטורה שהמד חום מראה, מפני שאני מפחדת לראות את ה39+.

לכן אני תמיד נותנת למישהו אחר לראות. ולאחר שהוא רואה, אני שואלת אם המספר בסדר, ולפי ההבעה אני רואה אם כדאי לי לשאול, למרות שתמיד לאחר כמה דקות סקרנותי גוברת, ואני שואלת בכל מקרה.

בנוסף לכך, אני מאוד אהבתי ללכת לבית ספר כשאני חולה, כי תמיד כשאני חולה אני מרגישה מעין הסתגרות כזאת. ולמען האמת, זאת הרגשה כייפית, מכיון שברוב רובם הגדול של הימים אני חברותית, שמחה ברמה טיבעית כמובן, ופעילה לא ברמה גבוהה מידיי, אך פעילה. לכן נחמד להיות סגורה לפעמים, ובוודאי כשיש סיבה טובה שכזאת.

מאידך, אני לא אוהבת שבאים לבייתי חברים וחברות כשאני חולה.

כשאני חולה אני אוהבת להיות לבד.

אני זוכרת שהאקס מאוד רצה לבוא אליי כשהייתי חולה בשפעת, לפני כמה חודשים טובים, והעדפתי שלא.

ישנו עוד קטע הזוי, שכאשר אני חולה, אני אוהבת להיות ליד אנשים שמעשנים סיגריות, איכשהו הן גורמות לי להרגיש טוב לאותם רגעים. מוזר אה?

אני הכי שונאת כאבי אוזניים וצינון.

עם חום וכאבי גרון או בטן אני עוד יכולה להסתדר. אבל צינון - לא יכולה לסבול אותו.

וכאבי אוזניים - הם נוראיים עקב טיפות האוזניים, שנותנות הרגשה מוזרה כזאת.

עד כאן פוסט תלונות השפעת.

זאת הייתי אני - ששותה בשלוש שעות תשעה כוסות תה פטל.

שיהיה לכם יום מוצלח ומהנה, נטול שפעות ווירוסים ודברים מטרידים אחרים.

עריכה- 21.11

השפעת הזאת רק הולכת ונעשת יותר ויותר מפלצתית.

בואו נראה אילו תופעות התווספו לנו מאתמול: כמובן שניצון - הדבר שאני הכי לא מסמפטת, סחרחורות (שתיים ביום), כאבים בצוואר - וכאב ראש קטן, צמרמורות בבוקר, ואני מניחה שיש לי גם חום, הבעיה שמודד החום החליט לשבוק חיים דווקא ברגעים אלו.

לפחות ישנתי היום 4 שעות, ולא כמו אתמול שישנתי רק 3. גם זה משהו חחחחח...השפעת המרשעת הזאת אפילו לא נותנת לי לישון כמו שצריך. אני רוצה את 8 שעות השינה שלי כמו תמיד.