מממ..הפוסט הכי קשה לכתיבה אה?
האמת היא שזאת החלטה מאוד קשה בשבילי, ויש בה את היתרונות שלה והחסרונות שלה.
אבל אני מרגישה שכנראה היתרונות בסגירה יעלו על החסרונות.
הבלוג הזה הוא כבר יותר מידיי בשבילי.
כבר הרבה זמן אני מרגישה שבאיזשהו מקום הכתיבה היא מעמסה דיי גדולה מבחינתי, וכל פעם כשאני נכנסת לבלוג אני לא נכנסת אליו בשמחה, כמו פעם, אלא בצורה של "צריך לעדכן - כבר 3-4 ימים לא עדכנתי".
הבלוג דיי גדל, ולכן כתיבת פוסט - תגובה לתגובות - ותגובה בפוסטים של המגיבים, לוקחים לי המון המון שעות מהיום שבו אני מעדכנת.
אני מרגישה שכבר אין טעם לכתוב. הרי הכתיבה היא אמורה להיות דבר מהנה, שתורם, והיא כבר לא באמת תורמת לי.
האמת ש...יש עוד סיבה לסגירה. הרי כדי שהבלוג יגדל אני נכנסתי לכל מיני בלוגים.
ובזמן האחרון אני מרגישה שהבלוג הזה קצת מכביד עליי בעניין נוסף. לפעמים אני נכנסת בטעות לכל מיני בלוגי אנורקסיה למיניהם ומזדעזעת, או לבלוגים של אנשים שכותבים פנטזיות מטורפות ומזדעזעת. או לכל מיני בלוגים של אנשים מטורפים ומזדעזעת. אולי תגידו שזה העולם האמיתי והכל. אבל לא נעים לי. הרבה פעמים לא נעים לי לקרוא את הדברים האלו ואני ישר יוצאת משם עם הרגשה דיי רעה, וחושבת מחשבות של "האם כולם ככה?". פשוט לא נעים.
לא נפגשתי עם אף אחת או אחד מהבלוגריות והבלוגרים וגם לא היתה לי כוונה להיפגש, האמת שגם לא פתחתי את הבלוג כדי להכיר אנשים, או כדי להיכנס לבלוגים של אחרים. פתחתי אותו כשהייתי עם החבר השני כדי סתם לכתוב כמה אני אוהבת אותו לעצמי, רציתי אפילו להפוך אותו לבלוג פרטי שאף אחד לא יכנס אליו, אבל ראיתי שאי אפשר בזמנו.
הכינוי, my angel, הוא עליו. בתקופה שהייתי איתו קראתי לו "מלאך שלי". בהתחלה הכותרת בבלוג היתה עליו. ורק אחרי שנפרדנו שיניתי אותה, אבל את הכינוי השארתי, כי מימלא אהבתי את הכינוי הזה שלעצמו.
אני יודעת שיהיה לי ממש קשה, ויש סיכוי גדול שמחר אני קמה בבוקר ובוכה, כי אני מאוד אתגעגע לבלוג הזה ואליכם. אבל אני חושבת שזאת ההחלטה הנכונה.
והאמת שזאת החלטה מאוד קשה לי, כי חלקכם באמת מדהימים, ומאוד כייף לי להיכנס לבלוגים שלכם ולכתוב תגובה ולקרוא, ואני אוהבת להיכנס לבלוג, ולראות את כמות התגובות והכניסות שגדלה בכל פעם.
אני באמת מרגישה שאני נפרדת ממשהו חשוב ויקר לי, שהוא הבלוג הזה. אני מקווה לא להתחרט פתאום. אולי הוא יחסר לי? אני מאמינה שכן. אבל אני יודעת שעדיף בלעדיו.
פרידה היא דבר תמיד כואב בפני עצמו.
יש כאן כמה אנשים שמאוד יחסרו לי.
ואני מאוד שמחה שהכרתי אנשים נפלאים כמוכם.
וואי הבלוג הזה כ"כ השתנה מאז שפתחתי אותו. סיפרתי כאן על אבא שלי, ווואי, באמת הייתי תמיד מאוד כנה כאן. באיזה יום החלטתי להפסיק לספר הרבה על חיי היום יום שלי. והייתי מאוד שלמה עם ההחלטה הזאת, ועכשיו עם כל מה שיש לי לעשות ביום יום, אני מרגישה שהבלוג הזה באמת כבר יותר מידיי בשבילי, ודיי שלמה עם ההחלטה של לסגור אותו, לטווח הארוך זה טוב בשבילי.
אז...אני מאחלת לכם המון המון בהצלחה בעתיד. וואי קצת קשה לי עכשיו.
אל תדאגו ואל תכאבו, יש עוד בלוגים, ועוד מגיבים, ואני סה"כ אחת - מעשרות ואלפים ומיליוני אנשים שיש כאן, ובאמת אחלה אנשים, אנשים נפלאים, אני מקווה שהתגובות והפוסטים לא יהיו כ"כ חסרים לכם, אני לא יודעת מה תרגישו, אבל אני סה"כ אחת מהמון אנשים שיש, ואני מקווה שלא תרגישו הרבה בחסרוני בישרא. ויהיה בסדר. :]
אני דיי בטוחה בכמעט 100% שאני לא אחזור לעדכן.
ואני אתגעגע לבלוג, אני בטוחה.
אני מקווה שתנסו להבין אותי.
אני לא מחזירה תגובות לפוסט הזה, וסליחה לאלו שלא החזרתי בפוסט הקודם.
אני מאחלת לכם המון המון אושר ושמחה. באמת.
ורק חיוכים, תמיד תמיד תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
