אז אני מתחילה לעבוד באופן רשמי.
האמת אני קצת גאה בעצמי שהצלחתי להשיג עבודה דיי מהר, לפני פחות משבועיים הפסיכומטרי היה, לפני שבוע בדיוק הלכתי לראיון עבודה מסודר הראשון שלי, ביום ראשון היה את יום הניסיון הראשון שלי, והיום ישבנו ועברנו על כל הדברים החשובים בעבודה, וכבר התחלתי לעבוד.
היה ממש כייף, הם גוזלים מתוקים נורא. בני שנה וקצת.
לא חשבתי בכלל עליו. בעצם...פעם אחת חשבתי עליו, אני עובדת בגן פרטי בתור גננת, והיה שם איזה 2 ילדים שקצת הזכירו בפנים שלהם אותו, אז נזכרתי וקצת כאב לי אבל בקטנה.
היום זה היום הראשון מאז שנפרדנו שלא חלמתי עליו. וקמתי בהרגשה קצת שונה.
לא יודעת, אני לפעמים מרגישה שאני מתקדמת בחיים והדבר שחסר זה להיות איתו אבל בימים הטובים שלנו. אבל אז בעצם אני נזכרת שהוא לא היה באמת שם מעורב בחיים שלי, השיחות איתו היו כ"כ קצרות, סתם כדי לדווח על היום שעבר בצורה תקצירית כזאת, לא באמת נהנתי מהשיחות. אז למה חיכיתי להן כ"כ כל הזמן?
לפעמים עדיין קשה לי. בבקרים יותר, ברגע שאני פותחת את העיניים אני פתאום נזכרת שאנחנו כבר לא ביחד ושהוא פגע בי כ"כ. אבל לפחות יש לי את העבודה הזאת.
מה שכן מבאס אותי בעבודה שהיא לא משרה מלאה בכל הימים. אני רוצה לעבוד הרבה וכמה שיותר, יש ימים שהם משרה מלאה ויש ימים שהם חצי משרה. חחח הייתי רוצה לעבוד איזה 16 שעות ביום חחח סתם. אני ממש אוהבת להיות שם. תחושה של עצמאות כזאת והם בונבונים.
אבל האמת אני מרגישה דווקא טוב. משהו קצת הוקל לי, נכון שזה מוזר לי שאין לי את השאיפה להיות איתו.
נגיד כשנפרדנו לפני שנתיים אז במשך שנה וחצי חלמתי שנחזור והוא תמיד המשיך להיות האחד בשבילי ממש הרגשתי שנועדנו אחד לשניה, מה גם שהוא היה מתקשר ושולח לי הודעות, אז חשבתי - אולי גם הוא רוצה שנחזור? ומסתבר שצדקתי. אבל עכשיו אני כבר לא חולמת שנחזור, ואני כבר לא חושבת שהוא האחד, ואין לי את השאיפה הגדולה הזאת שהיתה לי. חחח במשך שנתיים הייתי רגילה להיות במצב של מאוהבת. בו. גם כשהייתי עם החבר השני עדיין הייתי חושבת עליו. עכשיו אני כבר לא חושבת עליו כמעט, וברור שכשאני אהיה עם מישהו אני בכלל לא אחשוב, כי לא מגיע לו, והוא דוחה אותי. אני כבר לא אוהבת אותו, הוא פגע בי יותר מידיי, יש גבול למה שבנאדם מסוגל לסבול ולהמשיך לאהוב. זה נגמר בערך הכי מכוער שיש, וזה קצת חבל כי היה יכול להיות לנו משהו באמת יפה ואמיתי.
אבל צריך להמשיך הלאה לא? דברים לא קורים סתם.
נמאס לי להיפגע כל הזמן. אבל אני גם לא יכולה להיות בצד של הפוגע, ואני ממש מפחדת להיפגע שוב.
תמיד חשבתי שלהיות הקורבן זה איכשהו מצב בסדר לעומת הפוגע, כי הקורבן לא ממש אשם, אין לו נקיפות מצפון וחרטות. הייתי כמה פעמים במצב של זאת שנפרדת או לא רוצה. אבל לא כמוהו.
אני מרגישה שלאט לאט אני מתחילה לחזור לחיים. ביומיים הראשונים של הפרידה לא אכלתי בכלל. ביום הראשון אכלתי רק 2 קוביות שוקולד וביס ממצה. רק בכיתי ובכיתי רזיתי קילו ומשהו ביומיים ואני רזה גם, זה היה מוזר לראות אותי ככה. והיו לי המון בחילות, הייתי בהלם כזה. לא יודעת תמיד חשבתי שהוא ישמור עליי, אני מחפשת את הבנאדם הזה שתמיד ישמור עליי ולא יפגע בי לא משנה מה, וגם אם זה סתם ידיד, לא רק בקטע רומנטי. אבל הייתי בטוחה שזה הוא, הוא תמיד היה נותן לי תחושה של הגנה כזאת וממש אהבתי את זה. ועכשיו הוא הבנאדם שהכי פגע בי, אני נזכרת כשהוא היה חולה מזה כאב לי והתפללתי שיבריא כבר, וכשהוא היה רעב הייתי עושה רק לו לאכול ולא לי כי הוא היה אוכל הרבה ולא היה לי כוח להכין גם לי חחח, ותמיד שמתי אותו מלפני כולם ומלפניי, אם הייתי קובעת עם חברות שלי ופתאום הוא היה רוצה להיפגש הייתי מבטלת, ואם הייתי עייפה והוא היה רוצה להיפגש הייתי קמה מהמיטה ובשיא חוסר חשק מתארגנת לראות אותו. והוא העדיף לוותר על הכל.
כולם אומרים לי להפסיק כבר לתת את כולי לבנאדם אבל זאת אני. ואני לא אשתנה רק בגללו.
בא לי למצוא עוד עבודה.