אני מתעצבנת ממש מהר בימים האחרונים.
אני גם שמתי לב שאני לא רוצה לדבר עם אנשים על החיים שלי. אולי כי הם קצת חרא חיים? חחח...
וכבר כתבתי איזה 5 פוסטים ארוכים אבל החלטתי שהם לא טובים מספיק ומקומם בטיוטה.
נמאס לי מהמצב הזה. נמאס לי מהחודש המגעיל הזה שהיה לי, נמאס לי להיות אחת שמאמינה למילים.
קשה לי. למרות שתראו אותי הרבה צוחקת ושמחה, וזה כן בא מהלב.
פשוט זה לשים בצד סיפור של שנתיים וחצי ולהתחיל הכל מההתחלה.
הכרתי אותו בסוף גיל 17. ב18 כבר היינו יחד. כלומר הגילאים שהוא היה בחיי - 17 18 19 20. הרבה.
עכשיו זה בלעדיו. אני מתחילה את הכל ואני בלעדיו, גם לא בתור אשליה או פנטזיה או חלום.
גם כשהייתי איתו הרגשתי לפעמים לבד, במיוחד בחודש האחרון. אבל לפחות חשבתי שהוא איתי.
זה לא זה נכון? אבל לא יודעת יש מישהו שזה כן זה?
נכון שהתאהבתי אחריו. אבל הוא תמיד ריחף שם מעל. עכשיו אין מצב כי הוא פגע בי במקום הכי קשה.
דברתי עם כמה בחורים שהכרתי ביומיים האחרונים, כולם משעממים אותי, כולם אותו דבר, כולם שטחיים, אין משהו כובש. ובמי שיש משהו כובש (מעט אנשים) אז יש דברים דפוקים אחרים שמורידים.
איך אנשים יכולים להתגרש? אנשים חיים יחד, קמים יחד, ישנים יחד, מביאים ילדים, כאילו איך אפשר להתגבר על שנים של יחסים?!
הבנאדם שטען כביכול שהוא הכי אוהב בעולם ושהוא תמיד יואהב אותי (לא האקס הזה, אחריו), וקנה לי מתנות כמו מטורף, ובכה כשהיינו יחד כשהתרחקנו, ופחד שהקשר לא הסתיים, ואמר שהוא תמיד יהיה שם ובלה בלה, התגבר כמו גדול, יש לו מישהי חדשה ומסתבר שהוא לא בכה עליי אחרי שנפרדתי ממנו.
מצד אחד אני שמחה שעשיתי בחירה נכונה כשנפרדתי ממנו כי אם אדם מסוגל להתגבר אז זה לא זה לדעתי.
הוא כמובן גם לא התקשר או שלח הודעות אחרי שנפרדתי ממנו.
אבל פתאום אני מרגישה ממש חשופה. כאילו אין לי הגנות, תמיד היתה לי את הגנות של -
"החבר השני אהב אותי כמו שאף אחד לא אהב אותי, אז היי, אם תפגע בי לא אכפת לי כ"כ, כי כבר אהבו אותי באמת". ועכשיו זה לא הכי נכון.
"היו לי חוייות מתוקות ורומנטיות עם החבר הראשון, אז אם תפגע בי זה לא משנה לי, כי יש לי זכרונות מתוקים".
ועוד כמה הגנות שלי הלכו בחודש הזה.
עכשיו אין לי לאן לברוח ולהגן על הרגש שלי.
ואם בחרת לוותר עליי. אז אומר משהו עליי. אני לא מספיק...
ואם התגברת עליי כ"כ מהר זה גם אומר משהו עליי.
אבל לפחות אני לא בוכה עליו. זאת השפלה, הוא בטח נהנה וצוחק לו ואני לא אבכה וארגיש רע.
הרי לפני שנתיים כשנפרדנו, בחודש הראשון לפרידה, אני בכיתי כמו מטורפת וכאב לי הכי בעולם, והוא הרגיש טוב.
חשבתי להעסיק את עצמי בכסף. חשבתי למצוא עוד עבודה ולהציב לי סכום מסויים שאליו אני אצטרך להגיע בסוף השנה, וכך אני אעבוד הרבה וזה מה שיעסיק אותי. אבל אמא ממש ממש נגד זה, היא אומרת שאני אבוא לעבודה השניה עייפה מאוד, ואני לא אצליח לתפקד כמו שצריך, כי תכלס עבודה בגן מעייפת, ואז היא אומרת שמרוב דברים אני יכולה להישאר בלי כלום. ואני צריכה להתרכז במשהו אחד. ואני חושבת שהיא דיי צודקת.
אז חשבתי להרזות 2 קילו, להגיע למשקל הזה שהייתי לפני 4 חודשים, משקל שאם אני מרזה ממנו קילו ומשהו אני מגיעה לתת משקל. ממש אהבתי איך שנראתי שם.
חזרתי לאקס במשקל הזה, והוא ביקש ממני לעלות במשקל, כאילו ביקש בצחוק כזה, והרבה פעמים, וגם חלק מהמשפחה בקשה ממני לעלות (בחצי צחוק כזה) וזה גרם לי להרגיש שזה סבבה לעלות את השני קילו האלו. אפילו 2.5. והוא אהב אותי עם הקילוגרמים הנוספים האלו. אז רציתי להישאר ככה.
אבל אני רוצה לחזור להיות ממש רזה כמו שהייתי. אני יותר אוהבת את עצמי במשקל ההוא. אגב זה משקל תקין כמובן, אני לא רוצה להגיע לתת. זה מגעיל וחולני.
אני מנסה להתרכז בדברים שקשורים בי ולא בבנים. למרות ש...יש משהו שחסר לי, אני צריכה כוחות להחליף רצון ושאיפה, לדעת אם יש שאיפה אחרת שכדאי לשאוף אליה.
ואני לא מדברת על לימודים ועבודה וכאלה.
אגב, החלטתי לרדת סופית מרפואה זה מקצוע דוחה ומטומטם. נראה כבר מה יואמר הפסיכומטרי, אני לא הולכת ללמוד כמו מטורפת ולשפר בגרויות ל10000 כדי לקבל שכר של 4 אלף ל40 שעות עבודה רצופות! גועל נפש.
אני בטוח גם לא הצלחתי כמו שצריך בפסיכו, אז אין לי אפילו זכות לומר את המילה "רפואה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
