זהו זה.
די נמאס לי מהכל. אותה שגרה. אותו מקום. אותם אנשים. ואפילו אותם תעסוקים.
בא לי לצאת. בא לי לברוח למקום רחוק שם אפחד לא מכיר אותי. אני רוצה לצרוח בקולי קולות! לשבור דברים! לצחוק עד שיגעון!
מפחיד איך שהחיים יכולים לייאש בנאדם.
כל תקלה קטנה, כל אי הצלחה פצפונת, כל טעות מסכנה יכולה לגרור אותי אל תוך ביצת היאוש. המחשבות הנוראיות האלה מתחילות לצוץ שוב:
"אני כל כך טיפשה! איזו סתומה אני! אני כל כך חסרת תועלת! מפגרת שכמותי! מה הטעם בחיים?"
מחשבות שאולי הן לא נכונות אבל הן כל כך מפתות. מפתות אותי להיכנס אל תוך ביצת הייאוש. גוררות אותי בקסם המרושע שלהן אל הביצה הנוראה הזאת שכל כך קשה לצאת ממנה.
נכון. אני מודה. מחשבות נחיתות הן מאוד מפתות. הרי מי מסכן ממך? אף אחד! אתה כל כך מסכן... אוי ממש לרחם עליך! נכון, אתה כל כך צודק בזה שאין צדק בעולם. מסכן שלי! העולם כל כך לא פייר! אתה כל כך מסכן...
פעם הייתי מצליחה לצאת מזה איכשהו. אבל אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. מה אם יום אחד אני אגרר לייאוש, אשקע בתוכו ולא אוכל לצאת?
לא. אני לא נחיתית. אלו רק מחשבות שבאות בעיתות ייאוש. נחיתים מרגישים את זה כל הזמן. בכל מעשה קטן של אנשים שסביבם.
אני מרגישה את זה בגלל מעשים שלי עצמי.
עכשיו אני מתוודה: הדבר שמפחיד אותי יותר מכל דבר זה: אנשים.
אנשים. הם יכולים להיות כל כך אכזריים. כל כך חסרי לב ורגישות. הם יכולים לצחוק עליך בגלל איך שאתה נראה. בגלל שאתה נראה שונה מהם. בגלל שהם לא רגילים לראות אדם כמוך. בגלל שיש לך עיניים מלוכסנות ועור כהה. בגלל שאתה מדבר מצחיק. בגלל שהמבטא שלך מצחיק. בגלל אלף סיבות.
אנשים יכולים להיות גזעניים, לא מתחשבים, חסרי חוש אכפתיות כלפי אחרים.
אנשים יכולים להלחם זה בזה ולהרוג זה את זה ממש כמו חיות. ואולי אפילו יותר גרוע מחיות מפני שאצל החיות, זה בעצם דרך הקיום שלהם. אין להם הרבה שכל כמו לבני אדם. הם חייבים להילחם זה בזה כדי לשרוד.
אבל אנחנו, בני האדם, כל כך הרבה שכל קיבלנו. לב-קיבלנו. נשמה-קיבלנו. ועדיין אנחנו נלחמים כמו חיות במובן המכוער והרע של המילה.
אז אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לפעמים מרגישה שנמאס לי לחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: