אני שונאת אנשים שמסתכלים עליי, בוחנים אותי מכל צד ובגלל שהמראה שלי זר, אסיאתי, מראה שלא משתלב בחברה הישראלית הם מיד ניגשים ושואלים: "סליחה, מאיפה את?". לא זאת לא הבעיה. מצידי שישאלו אותי כל האנשים שבעולם מאיפה אני.
לא. הבעיה מתחילה כשהם מתחילים להתווכח. מתווכחים איתי מאיפה אני.
"מהודו" אני אומרת. ואז הם שוב מסתכלים עליי במבט הלא מאמין הזה בגלל שאני ממש לא נראית כמו הודית. עיניים מלוכסנות, שיער חלק. לא דומה להודית.
"לא יכול להיות!" הם אומרים לי. "את לא מהודו. את מסין... או פיליפינים או תאילנד".
"לא, אני מהודו" אני משיבה בסבלנות ומקווה שהסבלנות שלי לא תפקע.
"לא נכון! את לא מהודו," הם ממשיכים להתווכח.
"אני כן מהודו". אני שוב חוזרת ואומרת. והם ממשיכים להביט בי באותו מבט כ"כ מעצבן של אי אמון.
"לא את לא." כ"כ מעצבנים. בשלב הזה הסבלנות שלי כבר על סף התפרצות.
"תגיד לי, אתה תתווכח איתי מאיפה אני?" אני עונה בעצבים. ורק אז הם עוזבים אותי.
טוב יאללה עזבו אותי בשקט! אני מהודו!!!! נכון שאני לא נראית כמו הודית אבל יש לזה סיבה. רק שהיא ארוכה מדי לפירוט. זו סיבה שמתפרסת על אלפי שנים....
אנשים שיותר מעצבנים אותי אלו האנשים שתופסים אותך פתאום באמצע החיים, אתה ממש לא מבין מה הם רוצים ממך וישר הם קובעים עובדות עליך.
הם אפילו לא באים לשאול, להתעניין, לברר... ישר: "סיני! תאילנדי! יפני!" או מה שזה לא יהיה. אומרים לך דברים בפרצוף בכזאת חוצפה שבא לך פשוט לבעוט אותם הרחק ממך.
פעם כמה בני מנשה ישבו בשבת אחת בבית של עודד, בשיעור. ואז עברה שם איזו אישה אחת שהחזיקה ביד שלה כלב.
היא באה אליהם ושאלה אותם: "את מבינים עברית?"
"כן," הם ענו לה.
"טוב," היא אמרה, "ראיתם פה כלב? כמו זה שאני מחזיקה?" שאלה.
"לא," הם ענו.
ואז היא אמרה בשיא החוצפה ועזות המצח: "אז אם תראו אותו אל תאכלו אותו". כשאבא שלי סיפר לי את זה בחיי איך שהתעצבנתי. רציתי לתפוס אותה ופשוט לדרוך עליה. כמו שהיא דרכה עלינו. (באופן תיאורטי כמובן).
"מי בכלל אמר לך שאנחנו אוכלים כלבים???" הם רצו לדעת.
"אני יודעת... סינים תאילנדים שמעתי שהם אוכלים כלבים," היא אמרה.
"מי בכלל אמר לך שאנחנו סינים או תאילנדים???" הם כבר התעצבנו.
"אני יודעת..." היא אמרה. ואז היא הוסיפה בשיא החוצפה: "אה אתם בשיעור? טוב תמשיכו הכי טוב." והלכה. איך שאני רציתי להרוג אותה.
כל האנשים האלה... ממש גורמים לי לשנוא את הארץ הזאת. וזה לא שהם מתייחסים ככה רק אלינו, אלא לכל אלה שנראים זרים.
יום אחד אני אטוס מפה למקום אחר. מקום שבו לאפחד לא אכפת איך אתה נראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: