פתאום נורא בא לי חבר. אמיתי כזה.

פתאום נורא בא לי זוגיות. טובה כזו.

אני חושבת שאני ממש מרגישה מוכנה לשלב הזה, לראשונה בחיי. לא לחץ למצוא חבר כי זה נשמע טוב, אלא הבנה שאני מוכנה למערכת זוגית ואמיתית. או אז מגיע הלחץ שאולי התעוררתי מאוחר והנה כל מי שמעוניין / מתחיל / רוצה אותי הוא לא בדיוק מה שאני מחפשת.

ואני יודעת טוב מאוד מה אני מחפשת, אני מחפשת את הניצוץ הזה שידלק שאפגוש את הבחור המתאים. אני מחפשת את ההרגשה שטמונה בי ורק מתגברת לתת מעצמי ולרצות לעשות טוב לאחר שיהיה איתי.

מערכת היחסים האחרונה שהייתה לי העבירה את כל החששות לגבי עצמי. בייחוד מבחינת החלק הפנימי. למדתי שאני לא נוראית כמו שהרגלתי את עצמי (בעזרתי ובעזרת כאלה ואחרים) לחשוב. אני נותנת, אני תומכת ואני אוהבת בצורה שיוויונית ואמיתית, לא לוחצת ולא מעיקה. פשוט בת זוג טובה. בוודאי שלא הכל מושלם ואני מצפה מבן הזוג לדברים מסוימים, אבל דברים שאני מצפה מסביבתי באופן כללי ולא משליכה הכל על בן הזוג.

מערכת היחסים האחרונה לימדה אותי שאני מתגעגעת למערכת יחסים. אני נרדמת בלילה לבד ומתקשה שלא לחשוב על הרצון להרדם לצידו של מישהו. אני מתגעגעת לכפיות, אפילו שלא תמיד אהבתי את התנוחה. אני מתגעגעת לחיבוק, אני חוששת לכתוב זאת כי כרגע זה בהדחקה. אני מפחדת לפתוח פה פרץ של געגועים שיגרום לי לעצבות שתמשך לזמן לא קצר.

אני מתגעגעת להמון דברים ואני ממש רוצה למצוא. אבל אני לא. פשוט לא מוצאת. ואני לא מבינה למה...