זה קרה ב 8.4.06, בשעה 12 בצהריים לערך. מאז אותו יום לא ממש דיברתי על זה, מדי פעם זרקתי הערה או שתיים לגבי האירוע, אבל לא ממש דיברתי על זה. כשהזמן המשיך לחלוף ואנשים המשיכו בחייהם - אני לא ממש. אני חיה, זזה, נושמת, עושה ופעילה, אבל נשארתי שם מאז. זה נשמע נורא דרמטי, לכן אני גם מנסה להחליק מאז ולעבור. אבל אני לא מצליחה.

כל מסוק שחולף בשמיים, כל נוף מדברי שאני רואה, כל טיול אופניים שאני מנסה לעשות מאז וכל מזכרת שהוא השאיר לי מזכיר לי את אותו אור לבן. לא השתחררתי מאז אותו יום שבת

ודווקא פרק בטלביזיה החזיר אותי באחת לשם. הציף אותי געגועים אליו, לא' א'. כל יום במשך כשעה וחצי לכל כיוון אני נזכרת בו. מנסה להזכר בדברים הלא טובים, מנסה לשכנע את עצמי שזה לטובה. אבל מאז אותו אירוע אני לא מצליחה להשתחרר ממנו.

ב 4.2.07 הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. רודפת אחריו בנעלי בית שלא ככה, והוא מאיים שאם אומר עוד מילה הוא לא יחזור לעולם. לא אמרתי עוד מילה, אבל הוא עדיין לא חזר לעולם.

ושוב הפלשבק מופיע.

עברו ימים רבים מאז, עברתי אני הרבה מאז, אני בטוחה שגם עליו עבר הרבה. כמעט יודעת שהוא עשה delete למה שהיה. אבל אני לא מצליחה. כותבת מכתבים מידי פעם, כמעט לוחצת על send ושולחת לו. ברגע האחרון מבינה שזה מיותר.

"אל תוותרי, אני לא יכול לחיות בלעדיך. את החיים שלי". לחש לי באוזן כשאמרתי שהכאבים חזקים ממנו, שאני לא יכולה להחזיק יותר. האור הלבן היה בוהק מתמיד וחשבתי שזו אחלה דרך לסיים את הכל. ובאותם רגעים היינו רק אני והוא. ההמולה מסביב הייתה נוראית ועדיין היינו רק שנינו. אני עוצמת עיניים וזוכרת בדיוק את אותה חצי שעה ארוכה. "את החיים שלי. אני לא יכול בלעדיך". גם עכשיו זו נשמעת סצינה מאיזו סרט, אבל הכל אמיתי. המילים שלו החזירו אותי. ועכשיו אני כועסת. אני כועסת שהוא החזיר אותי ועכשיו אני לבד, לא בטוחה שאני בכלל רוצה.

חודשיים אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותו שלחתי לו יום נפילה שמח. והוא ענה שזה רק זכרון. בשבילי זה חי מאז, כמעט כמו אותו יום. זוכרת איך אני שוכבת במיטת בית החולים, לא מסוגלת לזוז, שלא לדבר על להשתין והוא תומך בי ומעביר על גופי מגבון לח.

לא ממש דיברתי באותם ימים. למזלי, לא הייתי ממש צריכה. הוא ידע בדיוק מה אני צריכה ובזכותו אני חיה היום. ביום ששחררו אותי מבית החולים ידעתי שלעד הוא יהיה חלק ממני. לא ידעתי שהמצב יתדרדר למה שהוא היום.

חצי שנה שאני מנסה לבכות מאז ופרק באיזו סדרה מחזיר לי הכל וגורם לי לשבת מול המחשב ולמרר בבכי. חצי שנה שאני מסתובבת על צידי בלילה, עדיין מקווה להרגיש יד שתעטוףאותי. יד שהייתה שם כדי למשוט אותי מהאור הלבן הבוהק.

מה הטעם בלהראות טוב, מה הטעם בלעשות כסף ולהיות בעבודה מדהימה, מה הטעם שבחורים רוצים אותי. מה הטעם בכל זה אם חלק ממני מת ולא יחיה עוד...