נפרדנו ב 4.2.07. אני חושבת שאזכור את התאריך לזמן רב מאוד, מקווה שלא לתמיד. לא יודעת למה, אבל זה היה הדבר הכי קשה שעברתי בחיי. באותו היום עוד ניסיתי לחזור לשוק ויצאתי עם מישהו, מה שהיה מועד לכשלון ברור - אם כי לא ידעתי למה.

בחודשים שעברו מאז, פגשתי המון, אולי אפילו יותר מידי. הייתי עצובה, בטוח יותר מידי והיה לי מידי קשה.

חיכיתי שזה יעבור כבר, לא מאמינה שזה יכול לקרות. אני עדיין יכולה לחוש את תחושת הצריבה הנוראית שחשתי אז כשהייתי פוקחת עיניים בבוקר. את הכוח המטורף שהייתי צריכה להשקיע כדי להתלבש ולצאת. את העייפות מיד אחרי כן שנסחבה כל היום, את הרצון רק לחזור הביתה ולהעלם מהעולם לכמה שעות עד לקושי של מחרת.

היה לי קשה. אבל בכל שלב מהשלבים שעברתי לא ויתרתי. עדיין קמתי בבוקר, עדיין הלכתי לראיונות עבודה, עדיין התקבלתי לעבודה עליה חלמתי. אני זוכרת את הנסיעות הראשונות לעבודה, שעה וחצי לכל כיוון שהקדשתי למחשבות עצובות וכמה עדיין היה קשה בהתחלה. מבלי אף אחד להשען עליו, משהו שהיה כל כך טוב כשהיה.

ואז זה עבר. את התאריך הזה אני לא זוכרת, לצערי. יש לי נטיה לזכור דברים פחות טובים. אבל זה עבר לגמרי. מאותו רגע הנסיעה הייתה מוקדשת למחשבה עצמית ולהנאה. וזה עבד.

ועכשיו אני עדיין בבית שגרנו בו יחד, אבל אני יותר זמן פה לבד מאשר הזמן שהיינו פה יחד וזה פשוט עבד. לא ניסיתי להביא לפה אף אחד, מלבד מישהו אחד. אותו המישהו הזה עשה לי כל כך רע שחששתי שוב שיותר לא אוכל להרגיש או להביא לביתי-מבצרי מישהו שאוכל להכניסו בסבר פנים יפות לביתי ולליבי.

ואתמול מישהו חדש הגיע ולפתוח לו את הדלת אחרי ציפיה בכיליון עיניים לבואו הבהירה לי שאני יודעת להרגיש שוב. ניסיתי לחשוב על האקס, רק כדי לראות אם זה עבר ולא הצלחתי להזכר בו. כלומר, זה לגמרי עבר ואני משוחררת וחופשיה. למדתי המון מהקשר האחרון שלי, אולי הקשר היחידי שממש למדתי ממנו לעתיד, ואני רואה את הפירות.

אחרי הגשם יש קשת ושלי נראית מלאת צבעים וחיה. והוא נשאר לישון פה והוא חיבק אותי בכפיות בבוקר ואחרי חודשים רבים של לאכול ארוחת בוקר לבד, אכלנו יחד. והוא מנשק אותי ומודה לי על ארוחת מלכים.

ואתמול מישהו חדש הגיע...