שולה וטומי מגבעת אולגה, חדרה

• -לא היו טלפונים בבתים, רק טלפון ציבורי אחד ויחיד בכל שכונה שמופעל על ידי אסימונים (ראו כאן).


• -לא נסעו לחוץ לארץ, מקסימום לקפריסין, הכי עשירים.


• -לא היו צימרים בשום מקום, חופשות בארץ היו כרוכות בלינה אצל חברים רחוקים.


• -טלפונים אישיים היו רק בספרות מדע בדיוני ובהזיות שלי האישיות


• -מחשב לא היה מחוץ למרכז החישובים באוניברסיטה, בודאי שלו אינטרנט או תקשורת דומה כלשהי. התחלת השימוש הנפוץ יותר בביטנט היתה בשנות השמונים המוקדמות באוניברסיטה.


• -אנשים נסעו באוטובוסים, לא היה דבר כזה מכונית לכל משפחה, לכן עבדו קרוב למקום מגוריהם, ונסעו באוטובוסים לכל מקום, כולל לשוק ולקניות במרכז העיר או באלנבי

אז בימים ההם תקשורת בין אישית היתה רק עם השכנים המיידיים וקרובי משפחה.  נוער בתיכון כבר היה קשור אישית לאחרים מחוץ לשכונה המיידית כי היה תיכון אחד בלבד בכל העיר (חולון של פעם).  החרוצים והמיוחדים שהלכו לאורט סינגלובסקי הכירו אנשים מתל אביב שאינם בני משפחה, ממש רחבי אופקים!  


הזכרון שלי מאותה תקופה היה קשר מאושר וישיר עם השכנים וילדיהם, וזהו!  אין ״אחרים״ ללמוד עליהם, להבין אותם, לשנוא אותם, לאהוב אותם, לרחם עליהם ולקנא בהם. מי שהיה ״רחוק מהעין רחוק מהלב״

היתה לי אישית תמיד תחושת מחנק גדולה של סגירות וחוסר תקשורת עם העולם, שניחשתי שהוא אי שם קיים.  החלון היחידי שלנו לעולם היתה התקשורת: העיתונים מנייר המגוייסים כל אחד למגזר שלו, הרדיו שתפקידו היה להיות קול ישראל, ומפא״י שולטת עליהם ועל כל פינה בחיינו (על פי אבא, אני הייתי ילדה שטופת מוח).  היתה לנו תחושת נרדפות, ״העולם כולו נגדנו״, החרם הערבי, איומי מושלי מצרים, ירדן, סוריה ולבנון להשליכנו לים ליוו את ילדותנו, ותפקידנו היה להיות הצברים החזקים והחמודים שצומחים מתוך חורבות ההיסטוריה הקרובה הקשה של השואה ומביטים קדימה לעתיד דרך כל האיומים של ארצות ערב ששמענו בקול הרעם מקהיר ורדיו רמאללה. 

מי היה קורא עיתונים?... רק החרוצים שבינינו.