ואקום.

ביכורי העיתים.

היה כיף. מצחיק. מתיש. ושוב, מצחיק.

זה היה שבועיים של ריקוד אינטנסיבי(אוי, עידני אני מתגעגעת).

למדנו רפרטואר של ענבל פינטו [הכי כיף.]

מודרני קלאסי היפ-הופ ועוד כל מיני.

אבל השיאים של השבועים האלו היו הנסיעות ברכבת.

כן כן, פעמיים ביום זה לא צחוק , זה שיא הצחוק.

אני אספר את הסיפורים המצחיקים ביותר. (בואו נקרא לזה המיטב מהרכבת.)

אני חושבת שזה היה יום שלישי של השבוע הראשון.

חזרנו מהרכבת עייפות וצוחקות מכל שטות.

התיישבנו באחד הקרונות וכהרגלינו התחלנו לעשות רעש (אבל זאת לא הפואנטה פה..)

פתאום אתל מתחילה להיכנס ללחץ.

אף אחת לא הבינה מה היא רוצה...

היא ראתה מישהו שישב איתנו באותו קרום שהיה דוס והיו לא משקפי שמש של ערסים.

והיא במוזרותה הייתה בטוחה שזה מחבל מתאבד.

אנחנו בניסיונות כושלים מנסות לשכנע אותה שזזה לא מחבל ואין לה מה להיחלץ.

השתמשנו במאה ואחת תירוצים אני חושבת.

הידרדרנו עד כדי כך שיערה אמרה לה שזה לא אשמתינו שהוא קורבן אופנה. (וואו זה היה מצחיק, אז לפחות)

מפה לשם אתל החליטה שהיא יורדת מהרכבת.

ומי שמכיר את אתל יודע שאסור להשאיר את אתל לבד אלא עם אתה רוצה להרוג אותה.

היא ירדה בתחנת ת"א אוניברסיטה, כולנו מתפוצצצות מצחוק שהיא ירדה, עד שהרכבת התחילה לנסוע.

ואז התחלנו לחשוב ברצינות אבל זה לא ממש אפשרי כשכולנו ביחד.

אז פשוט המשכנו לצחוק.

[אני מצטערת עם הסיפור לא היה מצחיק כמו שרציתי שיהיה, צריך להיות שם בזמן אמת.]

 למי שדואג לאתל (אני לא חושבת שיש מישהו כזה)

היא עלתה על הרכבת הבאה שהגיעה אחרי שעה.

אני כבר הייתה בבית, אכלתי כמובן.

זאת תהיה הבדיחה של השנה .

כולם יזכרו את זה..

גם מי שלא היה שם.

[יש לי עוד סיפור, אבל הוא ארוך..הוא באורך של 6 ימים, אז פעם הבאה]

נעה. שיודעת שהסיפור היה ממש מצחיק (גם אם אתם לא מבינים אותו).