ואקום.

"חשבתי שיש לזה משמעות" היא אמרה בכעס.

"לא ידעתי שהרגשת משהו..." עניתי לה בשקט, מנסה לא ליצור אווירת כעס. היא יודעת כמה אני שונא שכועסים.

"אתה ממשיך להאמין לחרא הזה? לשטות הזאת שלהיות בשקט זה יותר נוח?!"

היא השתתקה. מחשבותיה נדדו אל הפעם הראשונה שראתה אותו, כמה רצתה אותו.

ידעה שלעולם לא יוכל להיות שלה, גם שהיו יחד.

ידעה שאינם  מתאימים זה לזו.

אך היה משהו שמשך אותה אליו, גם עכשיו, כשהכל עמד להתפוצץ.

היא אהבה אותה, יותא משאהבה כל אחד אחר.

************

17:55

עוגת הגזר המצופה בקרם עמדה על השולחן, מסרבת להירקב.

היא בצד אחד של השולחן והוא, יושב ממולה.

שניהם מביטים בעוגת הגזר הנפלאה שרק אתמול סימלה את חיבור ואהבה.

"כמה אירוני" חשבה.

פתאום, הסתכלו זה בזה בעיניים גדולות.

הרגע היה כמו לנצח, אך השעון הגדול ,שעמד על הקיר בגאווה, לא הראה עדייןאת השעה שש.

"הזמן לא ריפא את הפצעים" חשב ושקע בזכרונות.

"אפילו אחרי החתונה זה לא עבר". וידעה שגם הוא חושב בדיוק אותו דבר.

18:10

פתאום הוא קם ממקומו. היא ידעה מה הוא עושה.

הוא ניגש למגירה והביא שתי מזלגות. נתן לה אחד וחזר למקומו.

הם החלו לאכול את העוגה.

הוא שאל אותה אם ככה זה ייגמר, "בשקט אבל ברעש אין סופי" המשפט הזה נחרט בזכרונה.

"חשבתי, אבל אז חשבתי שוב. ונדמה לי כי כדי שכך נתחיל.

בשקט, אבל ברעש אין סופי".

והמשפט הזה ליווה אותו למשך שארית חייו, שארית חייהם.