ואקום.

הרגשתי ריקה.

המוח שלי התרוקן ממחשבות,

חוץ מהמחשבה הזאת.

ישבתי והתבוננתי בקיר הלבן שלא אמר לי כלום כדי להקל על הרגשתי.

סובבתי את ראשי לקיר הכחול. התחרטתי.

חזרתי לקיר הלבן...

הוא היה פתאום מנחם, מחבק.

משהו גרם לי לסובב את הראש.

אני לא זוכרת מה.

אבל אני זוכרת שזה גרם לי לחייך.

לחייך את החיוך הגדול שלי שכולם אוהבים.

נפלטה צעקה מפי.

שמתי את היד על הפה, מתוך בושה.

קמתי על רגליי ויצאתי מהחדר.

השארתי אותו שם.

אותו ואת המחשבה.

וידעתי, ידעתי שלשם לא אחזור.

******

מחר תל אביב.

נעה.