ואקום.

17:00-18:20.

יום מצוין.

אולי היום הוא כן עידני...

**

בין השעות האלה זה היה היום הכי טוב שהיה לי מזה זמן.

פשוט נתתי לעצמי. סופ סוף נתתי מעצמי יותר.

**

אז אני אספר מה היה. אוחח זה מרגש אותי שוב.

הוא העיף חצי מהבנות מהשיעור כי זה לא מספיק חשוב להן מה שהוא מבקש.

נשארנו קבוצה כל כך קטנה.

הלוואי שזה היה ככה תמיד תמיד.

רבקה, מטומטמת.

דיברנו. זה העשיר אותי.

נעמדנו כל אחת בפינה שלה. רואים שזה מעצבן אותו.

והיינו צריכים לעשות אימפרוביזציה שמתמקדת בכפות היידים.

בסדר.

אני חושבת שהיה לי די טוב. לא די טוב בשבילו.

"בואו לפינה" הוא אמר.

"עכשיו תזוזו, תתמקדו בכפות הידיים באימפרוביזציה ותזוזו מהפינה הזאת לזאת שממולה"

תדהר.

נועה.

אני.

פשוט הוצאתי הכל.

הרגשתי כל כך טוב אחרי זה. טהורה.

הגעתי לפינה השניה.

"יופי" כמו לכולן.

ושוב "יופי נעה" וחיוך עידן.

אוחח, הוא עשה לי את החיים!!

שמחתי.חייכתי, התרגשתי.

אני אוהבת.

אוהבת את מה שאני יוצרת.

אוהבת.

אחרי שכולן סיימו, "אתן צריכות לזוז בחלל. זה הבסיס. נעה, לדוגמא, בחיים לא ראיתי את זה ממך זה היה נפלא."

ייאיי קטן בלב.

***

באסה קטנה.

רבקה כלבה.

נעה.

שמבשרת בלב שלם שהכל טוב אצלה.