ואקום.

זה עוד יותר בילבל אותי.

היה לי שיעור עם המורה המוזרה, והראיתי לה אותו.

היא רק הראתה לי כמה אני עוד יכולה להתעמק בזה. [וכמה שהיא צודקת.]

היא ביקשה ממני לעשות כל מיני.." ניסויים" נקרא לזה.  ואני לא יודעת למה, פשוט לא יכולתי.

לא רציתי או לא יכולתי. פשוט לא היה בא לי לזוז ולנסות.  אני כבר מתוסכלת כל כך מהריקוד הזה.

ואין לי את מי להאשים בדבר הזה של חוסר זמן וחוסר עזרה. אני פשוט דפוקה. וכבר השלמתי עם זה.

מחר. אני אעבוד עליו, ואנסה כל מה שיש לי בראש או היה לה בראש.

יהיה לי בסך הכל שעה אבל אני אנסה לנצל אותה...אף אחד לא יגרום לי לשנות את דעתי.

פשוט לעמוד עם הגב לקהל ולצחוק.  אבל ממה?!?

אני לא חשובת שאני יכולה סתם ככה לצחוק. זה קצת קשה.

אבל כשזה בא זה משתלט עליי.  וזה כל המהות של הריקוד.

זה הצחוק שלי ואין דבר כזה למישהו אחר.  הוא שלי, והוא תמיד נמצא אצלי, לרוב הוא בחוץ..מראה את יופיו לעולם.

                      -

הצחוק עבר פה, עבר בגוף שלי.

הוא עבר בכל איבר ואיבר, השאיר אחריו עיוותים קטנים של שמחה.

אחרי שהוא יצא מגופי כולי רפויה וכלום לא חשוב.

זה הצחוק שלי, זאת אני.

                   -_-_-_-

מה דעתך? זה מה שכתבתי על הריקוד.  זה מה שהשקעתי בו מלא מלא מחשבה.

הוא אהב את זה אבל בסוף אף אחד לא באמת יקרא את זה.

אני אשמור את זה.

נעה.  בנימה ריקודית מתוסכלת להפליא.

עריכה-יש תאריך. 5\28....תבואו לראות.