We fall, we suffer from pain, we get up, keep going and fall again. And we do it endlessly...
Maybe its time to look where we are going?
ככה בערך נראים החיים שלי. פעם טוב לי, פעם לא, ופעם כלכך רע לי שאני לא יודעת לאן להעלם.
שנה שעברה היתי במין שלב בחיים כשלא ידעתי מה הולך סביבי. שנה ראשונה של אוניברסיטה, אנשים אחרים. הימים שלי עברו כלכך לאט. בית, לימודים, בית. זה כל מה שעשיתי. בפברואר התחלתי לעבוד, אז לפחות היה שינוי כלשהו. אבל תכלס, היה לי משעמם עד מוות.
אני זוכרת בינואר בגשתי חברה שלי מהתיכון אחרי שלא ראיתי אותה כמה חודשים. דיברנו והיא סיפרה לי על איך שהיא עובדת, ומתנדבת, ונרשמה לחוגים, ולפעילויות, פוגשת המון אנשים חדשים, ואיכשהו מספיקה לשלב לימודים עם כל זה.
ואז היא שאלה: "ומה איתך?"
היה שקט במשך כמה שניות ארוכות... לא היה לי מה לספר לה. באותו מספר החודשים כשהיא הספיקה את כל זה, אני לא עשיתי שום דבר ששווה להזכר בו. עצוב לא? כן, גם אני הרגשתי ככה.
השנה הכל כלכך שונה. כן, אני עדיין באותה העבודה ואני לומדת (כבר שנה שנייה). אבל התחלתי לקחת חלק בכל מיני פעילויות, וקבוצות מחוץ לביצפר. הכרתי המון אנשים מדהימים, ויש לי הרבה לעשות. הבנתי שאני אוהבת ליהיות עסוקה, להכיר אנשים, לעזור. ושלשבת בלי מעש בבית ולראות סרט זה אחלה, אבל לא כל יום. אז אחד מהדברים שאני מתעסקת בהם בזמן האחרון זה הכנה למחנה קיץ שיתרחש בשבועיים האחרונים של אוגוסט לילדים בגילאים 10-15 (לא ממש ילדים). אני ועוד 15 אנשים בערך בגילי, נפגשים כל שבוע בערך, ומלמדים אותנו איך ליהיות מדריכים כשיגיע הזמן בקיץ. יהיו לנו עוד איזה 7 פגישות, ששתיים מהן יהיו 3 ימים ברצף (כל הסוף שבוע), שזה בעצם אומר שבזמן הזה אנחנו נגור במלון קרוב לאיפה שיהיו הסמינרים, ובקיצור נוכל להתקרב ולהכיר את אנשי הקבוצה טוב יותר וללמוד איך להנהיג. בסוף שבוע הזה הפגישה תיהיה בניו ג'רזי.
חוץ מזה, בלימודים הכל אחלה. אני לומדת, ואני אוהבת את זה. הציונים לא רעים, למרות שאפשר יותר טוב. יש לי גם כמה תכניות (דיי גדולות, היתי אומרת) לקיץ, אבל אני עוד לא רוצה לכתוב על זה עד שזה סגור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Raychik
