לחיים שלי אין כותרת

עד כמה שזה אולי נשמע עלוב, אני מתגעגעת.

מתגעגעת לאוגר שלי. פוצ'י. שמת לפני חמש שנים בערך.

קיבלתי אותו ליום ההולדת ה-7. הוא היה החבר הכי טוב שלי.

אתם מבינים, הוא לא היה סתם אוגר. לפחות לא בשבילי.

היה לו אופי, אופי ייחודי, שאין ולא יהיה לכל שאר האוגרים.

הייתי משחררת אותו לטייל בבית, ואז הוא היה חוזר לכלוב לבד.

הוא היה אוגר עצלן. קניתי לו גלגל כדי שירוץ עליו,

אבל הוא כאילו אמר " אני אהיה שונה משאר האוגרים. "

הוא פשוט שכבר בתוכו ונאנח. נאנח כמו שרק אוגרים נאנחים כשהחיים קשים.

וכן, יש גם דברים שאני מצטערת שעשיתי לו.

למשל שהתעללתי בו קצת..

הכנסתי אותו לתוך נעל הבית שלי וסובבתי אותה.

המסכן בטח חטף כאב ראש אחרי כל פעם שעשיתי לו את זה.

כואב לי אפילו לחשוב שהייתי כזאתי, ועשיתי לו רע. אפילו אם לא ידעתי שזה רע.

אתם לא מאמינים עד כמה אהבתי אותו.

הוא באמת, באמת, היה החבר הקטן שלי.

יצור קטן וכ"כ פגיע. שלא נשך אותי אף פעם ולא התלונן.

הוא ידע להחזיר אהבה. באמת שכן.

פוצ'י אני אוהבת אותך.

הדמעות חונקות את גרוני.

לתת להן להשתחרר?