היפה והאמיצה

הדבר הטוב ביותר בעולם הוא משפחה. כלומר, משפחה משלך. משפחה שבוחרים. איש ואישה וילדה. האיש והאישה אוהבים אחד את השני ואת הילדה. הילדה אוהבת את האיש והאישה. יש הרבה אהבה. ואהבה ממלאת יותר מכל דבר אחר, היא מספקת אנרגיה, היא גדלה ומתרחבת אקספוננציאלית. וכל חיוך גורר חיוך וצחוק ומתק בלתי ניתן לעצירה, זו שעטת סוסים, זו דהרה חופשית, זה אושר טהור ומזוקק לגמרי.

אחרי הלידה מודאגים. בגלל הסקס זאת אומרת. איך אפשר לחזור למה שהיה פעם? אולי זה יהיה אחרת. נינוח ומיושב. סקס בטריינינג. אבל זה חוזר, חוזר ובענק, חוזר ובגדול. החשק וההנאה והמקצבים והאנחות. הסיפוק והאחיזות והגוף והקשב. הכל נמצא במקום, ההתאמה הזו לא אבדה, היא רק חיכתה קצת. וכל הזמן רוצים להתראות ולגעת ויש געגוע אימננטי ברגע שנפרדים. וחושבים המון מחשבות טובות ורוצים מאוד, רוצים.

ואז גם רוצים עוד תינוק.

מבעד לחלון אפשר לראות את כל מזרח העיר נפרשת והבניינים הגבוהים של רמת גן וצמרת, העגורנים בנחלת יצחק והאנטנות על הגגות, צמרות העצים נמוכות כאילו המשרד מרחף על ענן. אצלנו יישרו קו עם מרגלית צנעני ושתלו באדנית הענק עצים מפלסטיק, הם יפים אך מלאכותיים. מעניין מה הייתי חושבת לו הסחלב שלי היה מלאכותי ולא היו נושרים פרחיו לאט לאט. מרחוק אני שומעת את עובדי החטיבה מתבדחים ומשוחחים וקוראים קריאות, אורטל מסיימת את ארוחת הצהריים. אני עדיין לא רעבה. כבר אחת, זה מפתיע אותי מאוד. אתמול, כמו כל יום שני, הייתי בקורס. הדקות שם חולפות לאיטן, מזדחלות כמו משאית בדרך לאילת ואי אפשר לעקוף. מתחשק לי שיקרה משהו ממש נהדר, מיוחד, פלאי, נִסי אפילו.על חלק מהגגות תלויים כבסים מתנופפים. כנראה לא כתבתי כביסה בגלל עמיחי על תחנת האוטובוס בכניסה לבניין המשרדים שלנו. חברתי הטובה עוברת למטולה, זה רחוק.

מה אני עושה כשאני קמה בבוקר? בודקת שיש חלב מופשר לתינוקת. מכינה חביתה בלחמניה שאפיתי אמש לרונן וצוררת גם שתי עוגיות. רוחצת את הקרש ואת מיכל ההקפאה של מכונת הגלידה. מביטה על ציפורניים בצבע פטל. טוענת את מכונת הכביסה בבגדים ובנוזל כביסה ובמרכך כביסה מיוחדים לתינוקות, למרות שאלה בגדים שלנו. הולכת לבדוק את התינוקת, ישנה על הבטן. בחדר העבודה נשקלת ואז נשאבת למחשב, קצת איילת, קצת גנצו, עכשיו צריך ללכת להכין את הפירות. בוקר חדש שלי. ספר לי קצת מה יקרה היום. זה יום מיוחד כי רונן בעבודה וקוקסטה תקדים ומה אז. שולחן ומחשב ומטלות וסמנכ"ל ומזכירה שתגיע אחרי האזכרה של אביה וטלפונים ומשימות ומיילים וקפה ודפים ועוד דפים ועט ירוק ופתאום רחוב ועצים ואופניים על המדרכה וחיוכים ומעט רוח ובית וננה. לארוחת צהריים נשאר פטוצ'יני עם שמפיניון ופורטבלו. הזמן כבר מתחיל לדחוק. הפירות רוצים להכנס לבייבי קוק ואני עוד צריכה להתלבש ולהתאפר לפני שננה תתעורר.