פורקן להמונים

אני מתקתקת בעצבים בין אורותיה המרצדים של מכוניות נתניה.

זה היה עמוק, שמעתי, אני אדם חושב

אני אדם שחושב יותר מידי.

אני טובה במחשבות, אני מרת עולם במשקל

שממנו נמנעתי כמה חודשים.

בלוטות הפופיק שלי מרופדות בבולמוסי אכילה

מצחי זרוע שיער פרוע ופסי עצבנות

ובפנים אני הולכת אחורה.

ראשון, שני, ראשון, שלישי ראשון.

הוא סוגר עלי בקלאץ' והאוטו נכבה.

אם היה הילוך מינוס לא הייתי יוצאת ממנו בחיים,

אם היה לי קצת יותר מזל, אולי היום הייתי קצת בסדר.

בשביל מה מיסדו את האהבה אם זה לא תמיד פועל לטובתי?

למה הגוף לא בולם את עצמו אוטומטית כשהוא מבין שאני

לבד במערכה הזאת על חטיפות המבט?

למה הוא לא נכבה בו ברגע שהלב שלי זורק את הקלאץ'

גבוה, כשאת הרעידה הזאת בלב המנוע

רק אני מרגישה?

אני מביטה בו.

גלגלי העיניים שלו יבשים בשבילי.

גם פי מתייבש שאני משרטטת בגובה עיניי את מתאר גופו

בזווית שיעור עגום

בפניה מהירה בהפסקה

בדרך הביתה כשאורות ביתו כבויים בשבילי.

הפס הזה שבאמצע הגב-

זו אני שם שבוחנת את גופו דרך שולי החולצה?

זו אני שם שלא מעיזה להודות

שאני נמש.. נמ..

ממתי נהייתי כזאת בת?

מסתכל בי ורואה אותי בי

ושום דבר אחר מלבד זה.

אני משפילה את עיניי, למען לא יראה

את גבותיי העבותות, ויגלה מחשבות מוסוואות.

אני בוחנת את שפתיו

ורגליי מדשדשות בעצב בתוך ביצת ליבי.

אדוות מתחילות להרקם במיצי קיבתי.

אני לוקחת בעלות על המצמד, והאוטו נכבה.

אם רק היית לי, קוארדינציה,

חברה ואם ואחות,

אם רק הייתי שולטת על ידי

על פי

אם רק היו לי שפתיים יפות.

אני לא נוסעת על ניוטרל.

אני לא נוסעת בכלל.

אני פוסעת בבוץ בגדי הזרוקים בחדר קר.

אני רק מבולבלת.

עצבנית.

בודדה.

בעיקר חד צדדית.

בעיקר חד צדדית שהבינה שהיא

רוצה אותך.