פורקן להמונים נתון לשינויים. |
| 4/2006
סוף מעשה במחשבה תחילה
מתוך מלמולים, הבל צחוק ומנגינות רחוקות נוצרת הבדידות. במשפטים שחסומים בשקט, בין צעקות הלב לפה הדומם, בתחילת שיירה ובסוף שיירה, במחשבות שאין איש משתף, ברגעים בהם הדיו נספג בדף ונמחק שוב, בחושך פתאומי, אולי פנימי, שבולע את המציאות. שהפה נפתח ואז נסגר שוב, שהעין נעצמת באקט של דקירה בחזה, של ריקוד בלב קהל שותק ואדיש. היא רועמת בתוכך, כקול פנימי, כחתול שמתחכך על הרגל, מותירה אותך להתבוסס בעור שזועק למגע, בעצמך בלבד.
והעצבות, היא נטווית מקווי המתאר של הימים המציירות את חיינו- אבן שמונחת על דרך שוממה, נעל של ילד קטן, שפתיה של נערה יפה, פעימות הלב הגוברות שאין מי שיבוא ויניח להם במגע קל, בלהבה שנכבית לפתע פתאום ורק זכרונה המתנועע הוא סייג לשכיחתה.
והמילים ששותקות דרך כל בני האדם, בראשי, במציאות שלא קיימת, דרך כל הסיפורים שנכתבו בחשיכה ונקטעו באיבם, דרך שפתיים רכות שמאלחשות את כאבנו כמשקם של קשי יום.
זהו סיפור שמתחיל בלוויה של נחש, ארבעת הימים האחרונים שלפני שירת הבלוז לחופש הגדול. זוהי המבוכה, הבושה, כתבי הסתרים של התודעה האנושית המשותפת לכולנו, זו היד הצובטת את הבשר כשהרגל מועדת. זה גופינו המתקפל מן העצב, נפטר ממנו כספוג- מתכווץ ומתנער מן הבכי כמו מגשם. זו אני שרצה אל הדף כשהחיים אינם מותירים לאן לברוח. עיניי יבשות, גופי כואב ומכווץ ופי קמוץ מכל המילים שלא יאמרו בו.
זוהי השינה שחולפת כהרף כשלפנות הבקרים מתקצרים, זוהי העייפות שלאחר ישיבה, משפט ארוך, מגע גוף בגוף, מצמוץ עיניים בין השניות, זהו הייאוש של כסיסת הציפורניים ולאחר פליטת אוויר ובעוד לילה שחלף ללא חלומות. זהו החושך ואני ונדודי השינה והשלווה, ואיפה האור ואיפה השמיכה והחיבוק וידה המלטפת של אמא, ואיך בין ערימת מגבות רטובות נעלמתי כלכך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
