פורקן להמונים

אם אהיה בשקט
אוכל לשמוע את ההרים הומים.
והאדמה מגרגרת בדשנות
באיטם הם פורצים וגדלים מתוכה.
כשאני עוצמת את העיניים
אני אפילו יכולה לשמוע את הים
הגדול שהיה פה פעם.
ובעצם ככה נראית קרקעיתו של אקויאנוס גדול
ואולי גם אני יום אחד אזכה להיות קונכיה.

*

"בנגב נבחן" אמר העם היהודי
והלך לתקוע יתד במדבר.
כנראה משהו בגנים שלנו
קורא לנו להתייצב מול הרים איתנים מאיתנו
ולהפריח את שממתם
(עד שתצא נשמתנו)

*
זה לא החול שמייאש,
ולא האוויר היבש,
זה לא הקרים שבלילות,
ולא שאין פה טיפת ירוק,

פשוט אתה תגמר יום אחד, והוא פה לנצח.

*
אחרי שאלוהים החליט לעשות קצת סדר והדליק נר בחשיכה
והפך מים לשמים ואף שם שם יבשה
ומילא את הארץ חיות, ונתן בה מאורות
והשתעמם והתרגש ויצר את האדם,
הוא נרדם.

וביום השמיני קם בבוקר
וברא את המדבר, שיבוז לכולם.

*
והנה פורץ נחל צין מבין ההרים
ומתעקל בין החולות כסימן שאלה-
"כאן ייבחן החדש באדם"
הוא צוחק לעצמו. "האמנם?"

*
זה מה שהכי קשה לי בו
בעוד אני נלחמת כל בוקר על לחיות
הוא מתריס בי במיליארדי שנותיו כמת
מוכיח לי כמה מעטים החיים בנופו
וכמה קל לדממה הנצחית להתפשט.
ולא משנה כמה חזק אפרוש את ידיי לאוויר
מכל עבר יש רק חול וחול.

*
התורן מונף מול המדבר, אבל הדגל נשאר בתחתית מקופל
כמו מלופף סביב עצמו, עזוב ואומלל
מחבק את מגן דוידו לחיקו,
ולוחש בקול מבויש:
אולי מחר אתרומם, היום אני מיואש!

אולי מחר אתרומם, צריכה לאסוף כוחות מחדש.

*
אני מתגעגעת אל הים, החיים נפרשים בכחול
המים סוערים ורוחשים, ושקטים רועמים
וקמים ונופלים הגלים, וצמאים ללא הרף לחול.
טעמו כדמעותיי, אך הוא לא מתייאש
וממשיך אל החוף וחוזר וממשיך
ובוטש ובוטש.
לא סתם אני מרגישה בו נורמלית.
*

ערימה של שקי חול
מגינה עלי מפני רכס הרי חול.
מי נראה להם שאני?

*

מה התהליך שחול עובר, עד שהוא הופך
להיות סלע? מי לימד את הסלעים
להתגבש ולהיות הר? מתי הרים מחליטים לחבור
ולהיות רכס?
אני רוצה להיות הר, אבל רק מתפוררת.

*

משאלתי היחידה היא בעצם זו:
הלוואי, ויום אחד
מישהו יצמיד את ראשו לבטני
וישמע את הים.

זה כל מה שאני מבקשת.

*

ואלה רגעים שאני שמחה לגור במדבר:
להבין שאני קטנה והוא לא נגמר
לראות עץ ולדעת שזה לא פשוט לחיות פה,
אבל הנה אפשר.
בבוקר שהשמיים מתבהרים, שהדממה הזאת
פתאום אתה שומע את כל המחשבות.
שבקיץ הלילות מושיעים ובחורף השמש מפשירה
ושיורד גשם לחשוב- אלוהים לא שכח אפילו אותך.
והירוק פה תמיד יותר ירוק, ותמיד יותר מוערך
שהכל פה עצום וקיצוני ודרמטי,
ואם העולם יכול אז מותר גם לך.
להביט בו דרך החלום ולהבדיל בין ההרים,
לפגוש ולהעריך ולהכיר ולהוקיר את מי שפה גרים
יעלים שאוכלים עשב לצד הדרך, או השלט "זהירות, גמלים"
להביט אל מול העמק הגדול וללחוש לעצמי-
"יום אחד, כל זה יהיה שלך"
ללכת בין ההרים, בואדיות הגדולות
לטפס את מעלה העקרבים ולחשוב: הנה, כבשתי את העולם.
ופתאום כל הפחדים, הלבטים, הקשיים-
בסדר, כולה חיים.
ולסוד לעצמי:
ככה נראית קרקעית של ים.
אז קצת צהוב וגדול. מתגברים.